ישיבת פיג'מות
שעתיים וחצי הפרידו בין חלקי ישיבת הממשלה ביום שלישי השבוע. החלק הראשון התבצע במערכת VC מאובטחת ובמתקנים חשאיים שבהם פוזרו השרים. הייתה שם סקירה ביטחונית נרחבת יחסית, אבל בלי מענה על רוב השאלות. את הדיון על התקציב, שהתקיים לקראת 11 בלילה, כבר עשו בזום. רוב השרים היו בבגדי בית, חלקם בפיג'מות. ועדיין, בשביל ישיבה על התקציב היא הייתה קצרה וכמעט ללא משברים.
כשהמערכה ברקע, תקציב המדינה יעבור בכל מקרה. גם אם ביהדות התורה יבריזו במחאה על גניזת חוק הגיוס, ש"ס של דרעי, ששותף לדיונים הביטחוניים, לא תכשיל את העברת התקציב. גם לליטאים זה לא כדאי: תמורת תמיכתם בתקציב הם לא צריכים שום תמורה מלבד התקציב עצמו. ההתעקשות להעביר מיליארדים של כספים קואליציוניים, בזמן מלחמה, היא תשלום ראשון במזומן.
גם אם המערכה תסתיים מוקדם מהצפוי בלחץ של טראמפ, והם ישובו לדרוש חוק גיוס כתנאי לתקציב, בקואליציה בונים על גיבוי בדמות גנץ. תקציב ביטחון על רקע מלחמה הוא תירוץ טוב למי שמבטיח שישראל לפני הכל. יש בממשלה מי שמדבר על מהלך גדול יותר: שבע אצבעות של גנץ כנגד שבע האצבעות של יהדות התורה. גנץ מכחיש בתוקף קיומם של מגעים כאלו, אבל בקואליציה משוכנעים שישמח להיכנס לממשלה תמורת עצירת החקיקה השנויה במחלוקת: חוק התקשורת של קרעי, פיצול תפקיד היועמ"שית של רוטמן, אולי גם ועדת החקירה הלאומית של קלנר. יש בזה היגיון פוליטי מבחינתו: מי שממילא מתחת אחוז החסימה יקבל שוב בולטות והישגים מידיים, ובעיקר הזדמנות להמחיש את חזונו כבר עכשיו. אם הוא מוכן לשבת עם נתניהו אחרי הבחירות, אז למה לא עכשיו? ההצעה עוד לא הוגשה אבל יש מי שמנסח אותה. זה כמובן תלוי גם במועד הבחירות.
שלושה גורמים שונים בצמרת הקואליציה סיפקו שלוש הערכות שונות השבוע: יש מי שמעריך שבחירות ייערכו, נגד כל הסיכויים, במועדן המקורי בסוף אוקטובר, בתקווה ששלושה שבועות אחרי יום השנה השלישי לטבח יהיו מרחק מספיק. ההערכה הסבירה יותר היא שנתניהו יעדיף את ספטמבר, אבל גם האפשרות של תחילת הקיץ עוד על השולחן. בגלל הדרישה לתשעים יום בין הפיזור לבחירות, יוני כבר דחוק מאוד, אבל אולי תחילת יולי. התקציב יעבור רק בסוף מארס, ונתניהו לא יפזר קודם לכן. הרי התקציב הוא בעצם מהות השלטון האפקטיבי. תמונת הסיום של המערכה תכריע.
נתניהו קיבל ובצדק, גם כאן בשורות אלה, את מלוא הקרדיט על הכנסת טראמפ למערכה בעיתוי שנוח לישראל, אבל תזמון הסיום הוא אתגר חשוב לא פחות. אם המשטר ישרוד, והתוצאה תהיה החלפת חמינאי זקן בחמינאי צעיר, איראן תיתפס בעולם הערבי כמעצמה שעמדה תחת מתקפה חסרת תקדים של שני חילות האוויר הטובים בעולם, ושרדה כדי להמשיך להתחמש.
בישראל יש קונצנזוס שגם במקרה כזה היה שווה לצאת לדרך, ולרדד את היכולות של איראן בכל התחומים: החלשה של מערך הטילים, של הגרעין, של מנגנוני ביטחון הפנים. אבל אולי היה עדיף להציב פומבית מטרות צנועות יותר ולחסוך את חמיצות הסיום אם לא יתממשו. גם זכר הצהרות הרהב בתום עם כלביא יעמידו באור סקפטי את הסיכומים הפעם אם לא ייפול המשטר. בירושלים עדיין חותרים לשם, אבל קוצר הרוח של טראמפ, וגם עוצמת הטראומה של המפגינים האיראניים בינואר, מעמידים את זה בסימן שאלה. תקיפת המכ"מ באוקטובר 24 סללה את הדרך לעם כלביא ביוני 25. שהיה בעצם הכנה לשאגת הארי. השאלה אם מדובר בעוד סבב, או במלחמת ישראל־איראן האחרונה.
5 צפייה בגלריה
פרנקל־שור. מכבש לחצים | צילום: נועם מושקובץ, דוברות הכנסת
(נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
דגל פה, רגל שם
חוק הגיוס הוא מחלת הרקע של ממשלת נתניהו מיומה הראשון. בעצם של רוב ממשלות ישראל בדור האחרון. במקום שהחוק יביא לנפילתה של הממשלה, היא שרדה, והוא נקבר השבוע. ההודעה הרשמית על מותו לא משקפת את רגע קביעת המוות האמיתי. נתניהו וסמוטריץ' הכריזו בלי צער, בנימוקי מלחמה, שהם "שמים בצד סוגיות במחלוקת". אבל אם היה רוב במליאה המחלוקת לא הייתה מטרידה איש: לא בגיוס, לא ברפורמת החלב. אלא שעוד לפני שאלת הרוב, החרדים פשוט לא עברו את המשוכה המשפטית. ביום חמישי שעבר הם קיבלו בוואטסאפ את הנוסח הסופי עם הקובץ של החוק מיו"ר הוועדה ביסמוט, ששירשר להם את המסמך שגיבשה היועצת המשפטית לוועדה. הם דרשו נוסח נקי, בלי הערות, אבל עו"ד מירי פרנקל־שור סירבה. מעטים עמדו מול מכבש לחצים כמו זה שהופעל עליה. הפוליטיקאים החרדים שמרו את הנייר בפרופיל נמוך. זה לא משהו להציג לציבור, גם לא לרבנים. לא בוכים על חלב שנשפך ועל חוק גיוס פרווה.
לאורך הדרך הם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. בראשית הקדנציה, במקום להאריך את הפטור כפי שעשו בחצי היובל האחרון, הם נגררו לרפורמה המשפטית של לוין שהבטיח להם שינוי לדורות והשאיר אותם בלי כלום. גם אחרי זה, במקום לחטוף את פשרת אדלשטיין, הם גררו את הקואליציה לעוד מקצה שיפורים ועוד התמקחות שסופם כישלון צורב של דוקטרינת מריחת הזמן. את ש"ס ודגל התורה ניצח הקמפיין של הפלג הירושלמי בתוך המגזר החרדי, והוגשה גם נקמה קרה של חסידות גור: בבצ'יק וגולדקנופף לא סלחו לנתניהו שבחש בתוך אגודת ישראל. הפרישה שלהם מהממשלה גרעה שלושה קולות חשובים.
באופוזיציה חגגו את ההישג, אבל הוא רשום בעיקר על שמה של קבוצת מורדים קטנה ונחושה בקואליציה: אופיר סופר, דן אילוז, יולי אדלשטיין ושרן השכל. ספק אם ימצאו את עצמם באותה מסגרת פוליטית בכנסת הבאה, אבל גם אם זה מהבית, הם לפחות יוכלו להסתכל על עצמם במראה.
תנועת המילכוד
בג"ץ בן גביר הפך במלחמה למילכוד המושלם של מי שרוצה להרחיק אותו מהשלטון. ראש האופוזיציה לפיד ניסח זאת לאחרונה בכנס של התנועה לאיכות השלטון שהגישה את העתירה: "אם נפסיד בעתירה הזאת אז נפסיד, אבל אם ננצח בעתירה הזאת גם נפסיד". לשיטת לפיד "זה יביא לבן גביר 15 מנדטים בבחירות הבאות. ונפסיד עוד יותר כי זה מה שידברו עליו במשך שבועיים".
מי היה מאמין, אבל בעוצמה יהודית מצטטים בהתלהבות את יו"ר יש עתיד. בכוורת של בן גביר יש מי שכבר מקווה להחלטה כזו של בג"ץ, או לפחות רואה פה סיטואציה של win-win. בן גביר עצמו, כך התרשם מי ששוחח איתו השבוע, מעדיף שלא יפסלו אותו. הוא רואה מה קרה לדרעי. בניגוד ליו"ר ש"ס, בן גביר גם לא שבע ולא עייף משולחן הממשלה. זו הקדנציה הראשונה שלו.
הדיון בהרכב של תשעה שופטים ייערך בעוד שבועיים. בשבוע הבא צריך ראש הממשלה להגיש תשובה ל־83 העמודים של היועמ"שית. אפשר להעריך שיקבל דחייה נדיבה אם רק יבקש. השאלה אם יציל את בית המשפט מעצמו, או להיפך: יגיש תשובה קצרה בנימוקי מלחמה, וישאיר את השופטים לספוג את הזעם הציבורי על התשת ראש הממשלה תחת אש. יש גם תרחיש חריג שבו בית המשפט יציע מיוזמתו ארכה כדי למנוע שידור חוזר של הגול העצמי שהבקיעה היועמ"שית בשבוע שעבר. ואולי גם למסמס את ההכרעה עצמה: בן גביר כבר שלוש שנים וחצי בתפקיד. האם בג"ץ יתעקש לקבוע תקדים חודשים ספורים לפני תום הכהונה?
שאגת בוז'י
הליך משפטי אחר נתניהו דווקא מנסה להאיץ בחסות המלחמה: החנינה. שר המשפטים לוין, שהכריז השבוע על ניגוד עניינים, התערב לפחות בענייני הלו"ז, ודחק במחלקת החנינות להשלים את גיבוש חוות הדעת בזמן קצוב, ובלי להמתין לעמדת היועמ"שית. על התוכן הוא כנראה לא השפיע אבל כן על התזמון. כשקיבל עדכון מראש מחלקת החנינות שיש לה חוות דעת מוכנה אבל היא ממתינה להכרעה בשאלת ניגוד העניינים, הוא מיהר להעביר את הנושא לשר עמיחי אליהו. שר המורשת מעוצמה יהודית זכה בכבוד כמעט באקראי. בעבר, כשהיה צורך לדון בקידומה של השופטת נאווה ברוורמן, רעייתו של מזכיר הממשלה, הועברו אליו סמכויות ניגוד העניינים של לוין דווקא על בסיס חוסר ההיכרות ביניהם. אליהו חדש במערכת הפוליטית. הוא הכריז שיתייעץ אחרי שקיבל את חוות הדעת, אבל לא ברור עם מי. ביועמ"שית הרי הוא לא מכיר.
הפרוצדורה שהגנה על נשיא המדינה קרובה אל קיצה. הקמפיין של טראמפ קשור אולי גם להזדהות האישית של נשיא ארה"ב שטען שגם ההליכים נגדו היו רדיפה, ומצפה שאלו שנגד נתניהו יסתיימו באותו האופן, אבל גם להזמנה אישית מירושלים. הבעיה היא שמרגע שטראמפ נרתם לנושא, אין שליטה על הווליום. אולי גם לא על העיתוי. גורמים המעורים בשיח הרגיש ביותר בין ישראל לארה"ב לאורך המלחמה מספרים שהנושא עלה בפתאומיות, באופן שלא היה מותאם לפורום, ולדבריהם גם הביך את נתניהו. פעם ראש הממשלה דיבר על ח"כים בליכוד שעוזרים לו יותר מדי. עכשיו טראמפ בתפקיד הזה. הרצוג מתעקש שיחליט באופן עצמאי, אבל קמפיין כה גלוי של נשיא ארה"ב רק מצמצם את מרחב שיקול הדעת, לפחות למראית עין, של נשיא המדינה.
