יוסי מנצור, בעל מינוי למשחקי בית"ר ירושלים כבר 34 שנה ברציפות, מוצא את עצמו בשבועיים האחרונים מריץ על מסך הטלוויזיה אינספור פעמים תקצירים של משחקי הקבוצה. צופה בהם באדיקות כאילו שהוא לא יודע מראש את התוצאה.
"ברור שזו אשליה, אבל הגוף והנפש לא יכולים בלי כדורגל", הוא אומר. "אני רואה בלופ את כל המשחקים שהיו העונה, אמנם לא קופץ בגולים, אבל מחייך כששועה, יונה או מישהו אחר שמים את הכדור ברשת. כדורגל זו התמכרות, סם החיים שלנו, ובלעדיו הכל חסר טעם. היינו כבר באירועים של הקורונה ושל 7 באוקטובר, אבל הפעם זה עוד יותר קשה כי הקבוצה שלנו רצה לאליפות. חסר לנו המתח, הציפייה, החוויה, הקטע הזה שאתה קם למחרת בבוקר עם חיוך שלא יורד לך מהפרצוף אחרי ניצחון גדול. סופרים את הדקות והשניות עד שהמינהלת תחזיר את הליגה לפעילות".
העונה הנוכחית מספקת מאבקים צמודים בצמרת ובתחתית לעיני אצטדיונים מלאים, אבל המלחמה גדעה את המומנטום והשביתה את החגיגה בשיאה. עבור האוהדים, שהיו רגילים לראות בכדורגל את המפלט השבועי והמקום לפרוק בו רגשות, המעבר החד מיציעים גועשים לממ"דים ולמקלטים יצר תחושת ריקנות קשה. הניתוק הזה מהשגרה הספורטיבית פגע לא רק בשחקנים ובמי שסובבים את הקבוצות, אלא בעיקר בקהל, שאיבד את העוגן שלו בתקופה שבה היה זקוק לו יותר מכל.
דורית בן גד, פסיכולוגית חינוכית ורפואית בקופת חולים מאוחדת, מוצאת קשר ישיר בין כדורגל לשפיות. "כשיש מלחמה, כדי שנוכל לחיות בנורמליות, יש דברים שמשחררים לנו חומרים בגוף ומספקים לנו טעם לחיים - ובטח שכדורגל הוא דוגמה מובהקת לכך", היא אומרת. "כל אחד מחפש לייצר תגובות של שמחה, לגרום לנו לחייך. זה לא רק הגעגוע והכמיהה לכדורגל, זה להרגיש שפוי ונורמלי ועל קרקע יציבה. לדעת ביום של משחק, כשאתה קם בבוקר, שבעוד כמה שעות תהיה בסמי עופר, בטדי או בטרנר, זו התרגשות עצומה.
"הכדורגל הוא הכלי להרמת המורל של האנשים. בגלל זה למשל, כאשר קהלים של קבוצות והמועדונים עצמם העניקו חיבוק ענק לחטופים שחזרו הביתה, זה גרם להם אושר עילאי. הכדורגל מייצר שבטיות, קהילתיות והופך אותך לחלק מחברה שלמה ומייצר לכידות. זה ממש לא רק ספורט, לא סתם המשפט 'חיים משבת לשבת' הפך לקאלט. לגברים, סליחה על השוביניזם, יש תמיד צורך לנצח. אם טראמפ והשלטון האיראני היו יכולים, הם היו פותרים את כל הסכסוך במשחק של 90 דקות. הבעיה היא שהאמריקאים לא יודעים לשחק כדורגל".
פרופסור יאיר גלילי, סוציולוג ספורט, מסביר: "אני לא אחדש אם אומר שכדורגל זה אסקפיזם. יש לא מעט אנשים שהכדורגל הוא הכלי שלהם לחברות, ואני מדבר על אוהדי כדורגל שהם לא פנאטים שלא יכולים בלי זה. אצל האולטראס, לעומת זאת, המשחק והקבוצה הם כל עולמם - ואם הקבוצה לא פעילה, הם כבויים וחסרי משמעות ומעש. כדורגל זה קודם כל ציפייה, ואם אין ציפייה זה סימן מובהק לחוסר ודאות. אם אתה לא יודע בכלל שיש משחק, סימן שאתה גם לא יודע מה קורה עם החיים שלך, כי הכל בסימן שאלה.
"כדורגל זו דת חילונית. מהאכסניה, בית הכנסת או האצטדיון, ועד המדים. כשאין משחקים זה חוסר וחסך שאי-אפשר להשלים בשום דרך. מבחינת האוהדים הם זה הקבוצה, ואם הקבוצה בהולד מבחינתם כיבו להם את השאלטר, עצרו להם את הרצף ואת סדר החיים שמתחלק לתקופות של מחזורי הליגה והפגרה. איך אומרים הגששים? אני במגרש כל שבת, כבוד השופט, אפילו אם יוצא יום שלישי".
כמה אפשר לראות חדשות
זה לא רק הגעגוע. זה המתח של אוהדי קבוצות שנמצאות במסע לתואר או להישרדות, שהורידו להם את המסך בדיוק ברגעי השיא. בדיוק כמו במערכון האלמותי של חבורת לול, שבו נאלצים האב ובנו לוותר על "משחק השבוע" לטובת האופרה "לה מרמור". נכון, מלחמה זה לא דבר מצחיק או שולי, אבל עדיין יש מי שמאמין שגם דרבי או משחק תחתית על שש נקודות ראוי לכינוי "מלחמה".
אייל אנקרי, אוהד הפועל באר-שבע, שמוליכה את הליגה בפער של ארבע נקודות על פני בית"ר ירושלים, רצה לראות את הקבוצה שלו פותחת את הפלייאוף בעמדת זינוק טובה, אבל ייאלץ להמתין לסיום העונה כמה שבועות נוספים, המתנה מורטת עצבים. "החיים שלנו זה כדורגל", אומר אנקרי. "50 שנה אנחנו במגרשים. כל משחק זה כמעט סוף העולם, במיוחד כשרצים לאליפות וכל דבר קובע. ברור לי שיסיימו את העונה, אבל זה יהיה מבאס אם בסוף נחגוג אליפות בלי קהל. העיקר שנעשה את זה, נקווה לטוב".
יפתח דותן, אוהד הפועל ירושלים שמתחת לקו האדום, ספר את הדקות לקראת קרב התחתית מול בני-ריינה, שנדחה כמובן. "דווקא לפני שני המשחקים הכי חשובים שלנו העונה, ריינה ואחריו הדרבי, עצרו את הכל", הוא אומר. "הכדורגל זה האוויר לנשימה בכל השנים המטורפות האלה עם קורונה ומלחמות. הייתי יוצא מהמילואים למגרשים כדי לקבל סוג של שפיות וחוזר לבסיס. אנחנו בחוסר ודאות בכל תחומי החיים, והכדורגל זה הדבר היחיד שמחזיק אותנו מעל המים ואי-אפשר בלעדיו. הטקס הזה של להגיע פעם בשבוע למגרש ולחבק מישהו אחרי גול, אפילו שאתה לא מכיר אותו, ממלא אותך. בכל פעם שמישהו זורק מועד לחזרה, זה מקפיץ לנו את הדופק. רק שזה יקרה כבר. זה לא מנחם אותי שבגלל שאין ליגה הפועל לא מפסידה, אני אלך איתה גם בליגה ג'. זה ערכים, זו חברות, זו קהילה. זה כמו האוכל של אמא, מלא ברגש ויותר טעים מכל מסעדה. כל השאר פשוט תחליפים לא ראויים".
יניב פרנקו, אוהד הפועל ת"א, טוען שהכדורגל תמיד חסר בזמן פגרה, אבל בימים אלה פי כמה כי אין מקום מפלט לברוח אליו. "כמה אפשר לראות חדשות? כמה אפשר לחיות במציאות של ירו כך וכך טילים והתקיפו כך וכך מטרות?" הוא מסביר. "הכדורגל זה לא רק 90 דקות, זה טקס שלם של כמה ימים לפני וגם אחרי. חיכינו כאוהדי הפועל ת"א לחזור למרכז הבמה של הכדורגל הישראלי, למאבקים על הקצפת אחרי שהיינו במאבקי ירידה ובלאומית, ועד שיש לנו עונה גדולה שבאמת אפשר ליהנות - זה לא קורה. גם בפגרות, כמו בעונת המלפפונים בקיץ, יש קסם וסקרנות וציפייה, וכאן אין כלום. יש הרבה שליליות בכדורגל - לחצים, הפסדים, מתח, עצבים, אבל בסוף זה משהו שאנחנו חייבים אותו וכיף להיות סביבו עם כל החסרונות שלו".
בצד השני של הכביש העירוני, נעמה כהן, אוהדת מכבי ת"א, אומרת: "לחשב עד כמה הכדורגל חסר לי מאחת עד עשר, התשובה היא מיליון. זה לא רק החבר'ה ביציע והמשחק, זה כל הטקס. לשים את הילדות הקטנות אצל בייביסיטר אצל המשפחה, ללבוש את החולצה הצהובה, להתחיל את השבוע עם שירים וריקודים כי ניצחנו או לספור את הימים למשחק הבא במקרה שהפסדנו. הכדורגל זה החיים, כל השאר זה מה שקורה תוך כדי".
הכדורגל שומר על שפיות
"הכדורגל זה הדבר היחיד שהצליח להשאיר אותי שפוי בימים הכי קשים, כשכל כולי הייתי עסוק בחזרה של בני הביתה", מעיד חגי אנגרסט, אבא של מתן שהיה חטוף בעזה 738 ימים. "מהרגע הראשון, כשלא ידענו מאיפה בכלל מתחילים כדי לגרום למודעות לכך שהבן שלנו חטוף, מועדון מכבי חיפה, הקבוצה שאנחנו אוהדים, הדריך, עזר וכיוון אותנו. הייתי מגיע לסמי עופר כשמתן היה חטוף, וזה היה הזמן היחיד שהצלחתי פחות או יותר להתנתק מסרט האימה שעובר עליי ועל משפחתי. היום, כשתודה לאל מתן בבית, העובדה שאי-אפשר להגיע בגלל המלחמה ליציע פעם בשבוע או שבועיים היא ממש קשה. אני והילדים שלי מתגעגעים להכל. למתח של לפני המשחק, למפגש עם החבר'ה הקבועים ביציע, לחיבור הזה. לא סתם יאיר הורן ביקש לעשות סיבוב עם המסוק שהביא אותו הביתה מעל טוטו-טרנר, או ההגעה של אמילי דמארי והאחים ברמן לבלומפילד ושל אלקנה בוחבוט ורום ברסלבסקי לטדי ,היו הרגעים שבהם הם הרגישו לראשונה שהם עושים את הצעד הראשון בחזרה לחיים. רק דרך הכדורגל יש לכל אחד ואחת מאיתנו סימן שאתה שוב חי ושוב נורמלי, ובשבועיים האחרונים זה ממש חסר".
קובי איטח הוא אביו של ליאל ז"ל, אוהד בית"ר ירושלים שנרצח ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה. מאז שאיבד את בנו, קובי מגיע לטדי, למקומות הקבועים שלו ושל ליאל, יושב עם החבר'ה הקבועים של הבן שלו, סוג של שמירה על המסורת, אבל גם דרך להרגיש שליאל נמצא לידו. "הכדורגל חסר מאוד, גם המפגש, גם העובדה שאני מנציח את ליאל בכל משחק בית של בית"ר", אומר קובי. "מאז שעצרו את המשחקים הקושי הוא שכאילו קטעו את השרשרת. בית"ר הייתה האהבה הכי גדולה של ליאל ואנחנו מחויבים לה. אני כבר מחכה לחזור ליציע. הייתי אצלו בבית הקברות ביום שישי שעבר, עידכנתי אותו שיש עכשיו פגרה כפויה ושאנחנו רצים לאליפות, וביקשתי שישמור על המועדון כדי שהם יביאו לכולנו וגם לו נחת כשאנחנו לצידם, דוחפים אותם לזה. אי-אפשר כבר לחכות שיחזירו לנו את זה".
