בצה"ל מתגבשת בימים האחרונים התרשמות ברורה מהשיחות עם גורמים בצבא האמריקאי: בוושינגטון לא נערכים בשלב הזה לסגירת המלחמה. להפך. האמריקאים נערכים להרחבתה. עוד ועוד כוחות מוזרמים לאזור, הם תוקפים ויתקפו יותר והתחושה בצה"ל היא שהמערכה רק נכנסת לשלבים עמוקים יותר בנפח התקיפות.
זה גם מסביר את החיבור המבצעי החריג שנוצר בין שני הצבאות. למעשה, ישראל וארצות-הברית יצאו למערכה הזו לאחר קבוצת פקודות משותפת. במטה פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) יושבים שני קצינים ישראלים בדרגת תת-אלוף - אחד מחיל האוויר ואחד מאגף המבצעים - שמנהלים עם האמריקאים את התוכניות. במקביל, בישראל נוכח סביב שולחן ניהול המלחמה גנרל אמריקאי בדרגת שלושה כוכבים. חלוקת העבודה ברורה: אזורי תקיפה שונים לכל אחד מהצבאות, אך בנק מטרות מודיעיני משותף ותוכניות תקיפה מתואמות. בישראל פועל תא מודיעין מיוחד שמזרים מטרות בזמן אמת - גם עבור כלי טיס אמריקאיים בלתי מאוישים הפועלים מעל איראן.
שלב פחות זוהר, אך הכרחי בלחימה
אחרי מכת הפתיחה הדרמטית שכללה פגיעה בצמרת הביטחונית של איראן, השגת עליונות אווירית ודיכוי חלק גדול מהירי לעבר ישראל - נכנסה המערכה לשלב פחות זוהר, אך מכריע: שלב כתישת היכולות.
במערכת הביטחון מגדירים זאת כמלחמת כתישה מתוכננת, המטרה אינה רק לפגוע ביכולות הקיימות של איראן, אלא גם לגרוע את יכולות המחקר והפיתוח העתידיות של המשטר. כלומר, לא רק לשבור את מה שקיים - אלא גם למנוע את מה שעוד מתוכנן להיבנות. המאמץ הזה נשען על עבודת מודיעין שנבנתה במשך חודשים. כבר מחודש דצמבר בוצע ריכוז מאמץ מודיעיני מואץ נגד מטרות משטר, אישים בכירים ומרכזי כוח של הרפובליקה האיסלאמית. אחד היעדים המרכזיים של המערכה כעת הוא מערך הטילים האיראני. ערב המלחמה החזיקה איראן בכ-460 משגרי טילים. לפי נתוני צה"ל, נותרו בידיה כיום כ-140 בלבד. המאמץ נמשך באיתור והשמדת המשגרים שנותרו, לצד ניסיונות לשבש את השימוש בהם - בין היתר באמצעות יצירת "פקקים" במנהרות שבהן מסתיר המשטר האיראני את המערך.
גם קצב הירי לעבר ישראל משקף את הפגיעה ביכולות. לפי התכנון המקורי של טהרן, לאחר מכת הפתיחה היו אמורים האיראנים לשגר יותר ממאה טילים ובהמשך לשמור על קצב של עשרות. בפועל, הקצב עומד על כ-15 טילים ביום בממוצע - פער שנחשב מבחינתם לכישלון משמעותי. האיום על מטוסי חיל האוויר עדיין קיים. מערכות טילי קרקע-אוויר פוזרו ברחבי איראן, אך למרות זאת, העליונות האווירית נשמרת.
סוגיית הגרעין עדיין כאן
בצה"ל מזהים סימנים ראשונים לשחיקה בתוך מנגנוני המשטר. לפי גורמים בצבא, מתחילים להופיע בקעים ראשוניים במשמרות המהפכה, לצד תופעות ראשונות של עריקות - גם אם מדובר עדיין בתהליכים מוקדמים מאוד. במטכ"ל מסתכלים מעבר לסטטיסטיקה היומית של תקיפות ושיגורים. המטרה רחבה יותר. "אנחנו פועלים לייצר תנאים צבאיים להחלפת השלטון", אומרים גורמים בכירים. לדבריהם, הפגיעה העמוקה במנגנוני המשטר עשויה ליצור תנאים לשינוי - גם אם התוצאות ייראו רק לאחר שהלחימה תסתיים. כמובן שלצד שאר המטרות, ברקע עומדת סוגיית הגרעין. "אם לא היינו תוקפים עכשיו", אומר בכיר במטה הכללי, "תוכנית הגרעין הצבאית של איראן הייתה נכנסת למרחב החסינות". בצה"ל מדגישים כי אין כוונה להיגרר להרפתקאות מיותרות - אך גם לא לעצור מוקדם מדי. "אם נעצור עכשיו", אומרים בצבא, "השאלה שתישאל תהיה איך לא השלמנו את המשימה ההיסטורית".
מבחינת ישראל, המערכה הזו היא איננה עוד סבב אזורי. "אנחנו נלחמים נגד ראש התמנון", אומרים בכירים בצה"ל. "כדי לפתור את הבעיה האסטרטגית הגדולה ביותר של ישראל - צריך להכריע אותו". אך חשוב לזכור, שמלבד איראן, חשוב לטפל גם בזרוע התמנון שנמצאת מעבר לגבול.
הזירות מתלכדות נגד ישראל
ככל שחולפים הימים, הזירות באיראן ובלבנון מתלכדות ומנסות לאתגר את ישראל. נעים קאסם לא "נכנע" ללחץ האיראני - הוא מחויב לו. קאסם הוא שיעי-לבנוני, ובתפיסת העולם שלו יש סדר היררכי ברור: קודם כל שיעי, ורק אחר כך לבנוני. כאשר הליבה השיעית-איראנית מאוימת, מבחינתו אין כאן שאלה של לחץ אלא של מחויבות אידאולוגית ודתית.
לכן, כשהחליט להצטרף למערכה, הוא לא הסתפק בירי סמלי. שלשום בערב בחר להסלים את המערכה במטח רחב של כ-200 רקטות וכ-20 כלי טיס בלתי מאוישים. אחרי המטח הרחב שלשום בערב, צה"ל לקח בשעות הבוקר שאחרי אחריות על הטעות שלא הכין את האזרחים לכך, והשאיר את המשימה לשני ראשי הרשויות - רונן מרלי מנהריה ומשה דוידוביץ ממטה אשר - לעדכן את הציבור. האירוע הזה יצר משבר אמון חמור שאין לזלזל בו, בוודאי לא תוך כדי מלחמה עצומה שמתרחשת גם בעורף. הצבא צריך לפעול ולתקן זאת מיד.
בהיבט המבצעי, צה"ל הגביר את התקיפות בדרום לבנון, פינה חלקים נרחבים מהאזור והגדיל את כמות המגננים – אותם מוצבים ניידים המוצבים ברצועה הקרובה לגדר. ועדיין, צריך להזכיר עם איזו מפלצת היינו עלולים להתמודד בצפון בזמן מלחמה עם איראן - אלמלא יצאנו למבצע “חיצי הצפון” נגד חיזבאללה. היו בישראל שהתנגדו למבצע או שסברו שניתן להסתפק בהבנות בלתי כתובות עם נסראללה. למי ששכח: מעל מאה אלף רקטות וטילים, אלפים רבים מהם מגיעים למרכז הארץ, וכוח רדואן על גדר הגבול עם ישראל ובקו הכפרים הראשון.
האמת הפשוטה היא שאם חיזבאללה היה נמצא היום בממדים שבהם היה לפני שנתיים, צה"ל כנראה לא היה תוקף כלל באיראן - לא במבצע "עם כלביא" ולא ב"שאגת הארי". חיזבאללה חטף מכה קשה במבצע “חיצי הצפון”. מי שעצר את צה"ל היו האמריקאים, שכפו הסכם. צריך לומר ביושר: חיזבאללה, מארגון שהיה במוכנות של שעות בודדות להוציא לפועל תרחיש נוסח 7 באוקטובר בצפון לצד מטחים של אלפי טילים ביום וחשש ממשי בצמרת הישראלית מפגיעה קשה בקו הרקיע של תל אביב - אינו נמצא במצב הזה כיום.
למרות זאת, צריך להיזהר מאשליית ה"זבנג וגמרנו". אין דבר כזה. גם אחרי מבצע צבאי מוצלח מאוד כמו מבצע חומת מגן, ולמרות שצה"ל פועל ביהודה ושומרון כמעט מדי לילה כבר יותר משני עשורים, עדיין מתרחשים פיגועים וניסיונות פיגוע. זו המציאות של מערכה מתמשכת מול ארגוני טרור. כך גם מול חיזבאללה. ההישגים אדירים - אך המערכה לא נגמרה. היו ונותרו לו יכולות: כ-20% פחות או יותר ממה שהיו לו ערב המלחמה. זה עדיין מספיק כדי לשגר עשרות רבות של רקטות מדויקות למרכז הארץ ולפחות כ-20 אלף רקטות קצרות טווח לעבר צפון הארץ.
פירוק היכולות הצבאיות של חיזבאללה חייב להישאר יעד מרכזי במלחמה. האתגר הוא כיצד לנהוג בכך כאשר החזית העיקרית היא איראן - ובצדק. המשאבים מוגבלים. אין מה לעשות.
