בעיירה פוקסבורו שבמסצ'וסטס, הנמצאת 40 קילומטר דרומית-מערבית לבוסטון, גרים כ-18 אלף איש. כנראה שלא היו מכירים את הפרבר השקט הזה, אלמלא נבנה בו אחד מאצטדיוני הפוטבול המפורסמים בארה"ב, שהוא הבית של קבוצת הפוטבול ניו-אינגלנד פטריוטס. יש בו קיבולת של כ-65 אלף צופים והוא אמור לארח שבעה משחקים במונדיאל, כולל משחק של נבחרת אנגליה – בכל זאת ניו-אינגלנד – משחק של צרפת, ואת אחד מרבעי הגמר. המשחק הראשון, ב-13 ביוני, יפגיש את סקוטלנד והאיטי, ועד יום שישי האחרון, שלושה חודשים לפני שריקת הפתיחה, לא היה אישור לקיים את המשחקים באצטדיון הזה.
אצטדיון "ג'ילט" – שבמונדיאל יאבד את סכיני הגילוח וייקרא פשוט "אצטדיון בוסטון" – שייך לבעלים המיליארדר של הפטריוטס, רוברט קראפט. אבל האדמה שעליה הוא בנוי, שייכת לעיריית פוקסבורו והיא שמעניקה רישיונות לאירועים שמתקיימים בו. ראשי פוקסבורו הודיעו לפיפ"א ולוועדה המארגנת כי מבצע אבטחת המשחקים יעלה 7.8 מיליון דולר. לעיר הקטנטנה אין את הכסף הזה: 7.8 מיליון דולר הם עשרה אחוז מתקציב העירייה, כחצי ממה שהיא מוציאה על בטיחות הציבור בשנה רגילה, ואכן אין סיבה שתושבי פוקסבורו יממנו את הצעצוע של ארגון עולמי שמגלגל מיליארדים על גבי מיליארדים. העיר הבהירה שאם לא תקבל את התקציב מהממשל הפדרלי או מפיפ"א או מקראפט, לא תיתן רישיון לקיים את המשחקים. היא אפילו הציבה דדליין: 17 במארס, יום שלישי הקרוב.
ביום שישי הבעיה נפתרה והחברה של קראפט הסכימה לממן את האבטחה, אבל הסיפור של פוקסבורו הוא רק אנקדוטה מתמונה רחבה בהרבה: שלושה חודשים לפני המונדיאל, ארה"ב רחוקה מלהיות מוכנה, לא מעשית ובוודאי לא נפשית. היא מסובכת במלחמה שאף אחד לא ראה מגיעה וכמעט אף אחד לא רצה, האווירה הפוליטית והחברתית בה לא הייתה כל כך רעה מאז שנות ה-60, חוסר התפקוד של הממשל הפדרלי פוגע ישירות בהכנות, וכמעט אף אחד עוד לא חושב על המונדיאל, למרות שהוא יכול להיות זריקת שיפור מצב הרוח שהאמריקאים כל כך זקוקים לה.
חשש ממבוכה בינלאומית
הסיפור של פוקסבורו אינו יוצא דופן בקרב 11 הערים האמריקאיות שיארחו משחקים וחתמו על ההסכמים עם פיפ"א לפני כמעט עשור. פיפ“א צופה הכנסות שיא של יותר מ-11 מיליארד דולר לעומת הוצאות של כ-4 מיליארד, ועדיין דרשה ב"הסכמי העיר המארחת" שהערים יישאו בחלקים גדולים מהחשבון עבור אבטחה וצרכים תפעוליים אחרים. רוב הפוליטיקאים האמריקאים, וכמובן ראשי הערים, האמינו ועדיין מאמינים להבטחות של פיפ"א שלפיהן הטורניר יביא "יתרונות בלתי מוחשיים ויתרונות כלכליים". שלושה חודשים לפני שריקת הפתיחה, היתרונות הבלתי מוחשיים אכן בלתי מוחשיים, אבל יש סיבה להאמין שהחלומות הכלכליים בכל זאת יתממשו.
רוב הערים היו חייבות למצוא סכום כולל של בין 100 ל-200 מיליון דולר, והניחו שיהיה קל מאוד להשיג את זה דרך כמה ספונסרים גדולים. אבל פיפ"א לא מאפשרת לערים לחתום על עסקאות עם חברות בתעשיות שבהן לארגון יש כבר ספונסר. למשל, אי-אפשר לחתום עם חברות מזון, כי מקדונלד'ס היא נותנת חסות רשמית של פיפ"א. זה משאיר בערך את דוכן ההוט-דוג בפינה כספונסר ראשי. הערים המארחות גם מוגבלות במה שהן יכולות להציע למותגים בתמורה למיליוני דולרים. למשל, אי-אפשר להבטיח שלטי חוצות ענקיים ממש ליד האצטדיון, כי בסביבת אצטדיונים ובטלוויזיה פיפ"א מגינה על בלעדיות הספונסרים שלה.
כל אחד מ-104 המשחקים במונדיאל הזה יהיה כאב ראש לוגיסטי וביטחוני בסדר גודל של הסופרבול, וכדי להקל על 11 הערים המארחות בארה“ב, הקצה הקונגרס לפני ארבעה חודשים 625 מיליון דולר. המשרד לביטחון המולדת אמור היה לחלק את הכסף עד 30 בינואר, אבל פחות ממאה יום למשחק הפתיחה, זה עוד לא קרה, בין היתר כי המשרד לביטחון המולדת למעשה מושבת, כחלק מחוסר התפקוד הכללי של הממשל הפדרלי בארה"ב.
ריימונד מרטינס, מנהל התפעול הראשי של הוועדה המארחת של מיאמי, מחכה ל-70 מיליון הדולר שהובטחו לו. "זה חייב להגיע ב-30 הימים הקרובים", אמר מרטינס לפני שבועיים, "אני יודע שהסוכנויות המקומיות מאוד חרדות. בלי הכסף, זה עלול להיות קטסטרופלי".
הוועדה של מיאמי שוקלת לבטל פסטיבל אוהדים שצפוי למשוך מאות אלפי איש, וערים אחרות כבר דיללו תוכניות למסיבות צפייה המוניות, שהפכו למרכיב עיקרי במונדיאלים והן כמובן אלטרנטיבה לאוהדים שאין סיכוי שיוכלו לקנות כרטיסים.
"ככל שהמונדיאל מתקרב, אני מוצאת את עצמי מבלה פחות זמן במחשבות על המשחקים, ויותר זמן בדאגה לגבי האם אנחנו מוכנים", אמרה חברת הקונגרס הדמוקרטית מניו-ג'רזי, נלי פו, חברה בכוח המשימה הפדרלי לאבטחת אירועים גדולים בארה"ב, "כי אם וושינגטון לא תתעשת, אנחנו מסתכנים בהפיכת הזדמנות של פעם בדור למבוכה בינלאומית".
הגיעו דברים לידי כך ש-70 חברי קונגרס שלחו בשבוע שעבר מכתב לפיפ"א בדרישה להוריד את מחירי הכרטיסים, ולהציע סיוע כספי לערים המארחות. "כולם כועסים", אמרה חברת הקונגרס סידני קמלאגר-דוב (דמוקרטית מקליפורניה) ל"ניו-יורק טיימס", "האוהדים שדיברתי איתם כועסים. ספקים ובעלי מסעדות ועסקים מקומיים שדיברתי איתם עצבניים. וראשי ערים ביקשו ממני עזרה ביצירת קשר עם פיפ“א, כי הם לא מקבלים מענה". המכתב מייצג את התגובה התקיפה והפומבית ביותר של הממסד הפוליטי בארה"ב לצורה שבה מארגנת פיפ"א את המונדיאל, שלדברי חברי הקונגרס "סותרת את עקרונות הליבה של אירוע הספורט הבינלאומי הגדול בעולם".
אוהדים VS סוכני הגירה
ביום חמישי האחרון, כשמטוסי הקרב רועמים ומחירי הדלק משתוללים, העלה דונלד טראמפ שני פוסטים שעסקו בגביע העולמי. בראשון הוא פחות או יותר אמר לשחקני נבחרת איראן שהם אמנם יכולים לבוא למונדיאל, אבל אולי עדיף שלא, כי חבל, יש להם פנים יפות. שעות ספורות – וכמה טלפונים מבוהלים מפיפ"א – אחר כך, כתב טראמפ: "ארצות-הברית של אמריקה מצפה בקוצר רוח לארח את המונדיאל. מכירת הכרטיסים שוברת שיאים! זה יהיה אירוע הספורט הגדול והבטוח ביותר בהיסטוריה האמריקאית. כל השחקנים, השופטים והאוהדים יטופלו כמו הכוכבים שהם!"
הטירוף הזה הוא המחיר שמשלמת פיפ"א על כך שהנשיא שלה, ג'אני אינפנטינו, איפשר לאחד האירועים היחידים שעדיין מחברים את העולם, להפוך לעוד פריט במגרסה של טראמפ והטיל על המונדיאל צל פוליטי כבד. אפילו הסערות הפוליטיות לפני המונדיאל בקטאר נראות קטנות עכשיו, אבל לפחות לפיפ"א יש משרד חדש בניו-יורק, שממש במקרה נמצא במגדל טראמפ.
בעלי בריתו של אינפנטינו אומרים שהוא מתנהג כך כדי להבטיח שטראמפ לא יעשה משהו שיהרוס את המונדיאל. זה קשקוש פחדני. פיפ"א רגילה להשתחוות באופן מביך לדיקטטורים מושחתים, אבל זה לא אמור להיות ככה באירוע שמתקיים בארה"ב. למעשה, מונדיאל בארה"ב אמור להיות – ואולי אכן יהיה – אירוע אנושי מרגש, גם אם הכדורגל כנראה אף פעם לא יהיה ענף אמריקאי מוביל, גם אם מחירי הכרטיסים בלתי נסבלים, וגם אם הלוגיסטיקה של אוהד שרוצה לראות כמה משחקים עם הילדים שלו כמעט בלתי אפשרית.
למרות כל זאת, יש בארה"ב, מדינת המהגרים האדירה, קסם מיוחד שנוצר במיוחד לאירועים כאלה. אבל טראמפ מתעב בדיוק את העובדה שזו מדינת מהגרים אדירה, שבה לכל אחת מ-48 הנבחרות יהיו אוהדים גם אם לא יגיע איתן אפילו אוהד אחד מהבית – והמדיניות שלו תשפיע עמוקות על המונדיאל.
עוד לפני המלחמה, היה ברור כי האיראנים היחידים שיוכלו להיכנס לארה"ב הם שחקני הנבחרת וחברי הצוות. איראן היא אחת מעשרות מדינות שעל תושביהן חל איסור כניסה לארה"ב כבר מתחילת 2025. איראן אמורה לקיים את משחק הפתיחה שלה נגד ניו-זילנד בלוס-אנג'לס, ועכשיו אף אחד לא יודע אם זה יקרה. עוד מדינות שלא יוכלו להביא איתן אוהדים הן האיטי, סנגל וחוף-השנהב. העובדה שאיסור כזה קיים במונדיאל, ועוד כזה שמתקיים בארה"ב, היא כתם היסטורי על האירוע, אבל לא משהו שפיפ"א התכוונה ללכת למלחמה עם טראמפ עליו. בכל זאת, היא המציאה עבורו את "פרס השלום".
בשנה שעברה הייתה ארה"ב יעד התיירות הגדול היחיד בעולם שראה ירידה במספר המבקרים, כשהגיעו אליה 11 מיליון איש פחות מב-2024. גם 2026 התחילה עם מספרים נמוכים והמונדיאל אמור להפוך את המגמה ולהיות ביצת זהב לענף התיירות האמריקאי. הציפייה היא למיליון מבקרים שיבואו במיוחד למשחקים, אבל מדינות רבות מזהירות את אזרחיהן מביקור בארה"ב לאור מדיניות האנטי-הגירה החמורה, שפוגעת גם במי שנמצאים בארה"ב באופן חוקי לגמרי.
בחודש שעבר הזמין צוות המשימה בבית הנבחרים המפקח על אבטחת הגביע העולמי את טוד ליונס, ראש ארגון אכיפת ההגירה ICE, לשימוע מיוחד. ליונס נשאל ישירות האם הוא מבטיח שלא יהיו פעולות אכיפה באתרי המונדיאל שנמצאים בערי הגירה גדולות מאוד. הוא סירב להתחייב לכך. אינפנטינו עצמו שמע את הדאגות האלה כשנפגש בסוף השבוע עם זוהרן ממדאני, ראש העיר הראשון של ניו-יורק שהוא גם אוהד כדורגל מלידה. ניו-יורק וניו-ג'רזי מקוות ל-3.3 מיליארד דולר בפעילות כלכלית מהמונדיאל, כולל כמובן אירוח משחק הגמר ב"מטלייף" בניו-ג'רזי, והדבר האחרון שהן צריכות זה סוכני הגירה צועדים ברחובות וחזרה על מראות מיניאפוליס.
ובכל זאת, למרות כל הבעיות והחששות, גם עכשיו זו עדיין ארצות-הברית של אמריקה, והסיכוי שהיא תייצר מונדיאל נהדר גדול יותר מהאפשרות ההפוכה. זה רק פחות בטוח מכפי שהיה צריך להיות.
