לינדה בכלל לא רצתה להגיע. המחשבה שבגיל 98 היא תיאלץ לארוז מזוודה ולעזוב את ביתה נראתה לה מופרכת – גם אם המשמעות היא לעבור את המלחמה ללא מיגון.
היא הרי כבר עברה יותר ממלחמה אחת בביתה ברמת-גן, במבנה שגילו קרוב לשלה. השכנים הצעירים רצים למקלט – והיא נשארת בבית. "זה בסדר גמור", היא אומרת, "הבית שלי הוא היהלום שלי".
כמה ימים לאחר שהחל מבצע שאגת הארי, העובדת הסוציאלית שמופקדת על שלומה הפצירה בלינדה שתעבור לבית המלון שנמצא בשטח בית החולים שיבא. נדרש שכנוע רציני, ולבסוף היא נעתרה. "אני מרוצה פה מאוד", היא אומרת, "אין מילים". לצידה יושבת חברתה אילנה, בת 86. גם היא לא רצתה כל כך להגיע, אך הדאגה לשלומה של העובדת הזרה שלה דירבנה אותה לצאת מביתה נטול הממ"ד. "לא אתן לה לסכן את עצמה בשבילי", מסבירה אילנה.
הם כאן כבר שבוע וקצת: כ-50 קשישים, תושבי רמת-גן, שהתפנו לכאן ביוזמת העירייה ובית החולים שיבא ובסיוע של משרד הרווחה. למדינת ישראל אין תוכנית ממשלתית למיגון מאות אלפי קשישים ואנשים עם מוגבלות שאין להם נגישות למקלט או ממ"ד. במערכה הקודמת מול איראן, קול הזעקה שעלה מהשטח הוביל את משרד הרווחה, גורמים ברשויות המקומיות ושחקנים נוספים מהחברה האזרחית לחשוב איך בכל זאת ניתן לסייע להם. "בסבב הקודם, אחרי הנפילות בבת-ים ובתל-אביב, מנהלי המחלקות בתחום הזקנה ברשויות אמרו לנו שהסיפור של היעדר מיגון מדיר שינה מעיניהם", אומרת תמי דיסקין, מנהלת אגף שירותים בקהילה לאזרחים ותיקים במשרד הרווחה, "המשרד שלנו לא אמון על נושא המיגון ברשויות המקומיות, אבל יש לנו מגוון רחב של שירותים בקהילה לאזרחים ותיקים, וחשבנו מה בכל זאת אפשר לעשות".
היוועצות שנערכה בארגון "מעוז" בעיצומו של מבצע עם כלביא הובילה לפיתוח של מודל ראשוני שניתן להפעיל בשעת חירום: הרשות המקומית תקצה מבנה ציבור עם גישה למרחב מוגן – מועדון יום לקשישים, לובי של בית אבות או בית ספר שעומד ריק בזמנים כאלה – ומשרד הרווחה יתקצב צוות של מדריכים שיוכלו להשגיח על הנעשה, וכן יסייע בהצטייידות הנחוצה: מיטות מתקפלות, פינת שתייה ועוד.
סבב הלחימה הקודם הסתיים עוד לפני שהושלם גיבוש המודל באופן סופי. כמה ימים לתוך המתקפה הנוכחית התקבל אישור תקציבי ממשרד האוצר להפעלת המודל ב-60 רשויות מקומיות - וקול קורא יצא לדרך. "הפתרון הזה הוא בסיסי", אומר יריב מן, ראש מינהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה, "זה לא שירות חברתי קלאסי, זה לא מרכז יום, אין בו אנשי טיפול וארוחות, אבל זה פתרון קהילתי, שמבוסס על הרשויות המקומיות".
על פי המודל הבסיסי שמציע משרד הרווחה, המרכזים האלה ייפתחו בשעה שבע בערב ויפעלו עד שעות הבוקר המוקדמות. זאת מאחר שהפעלת מרכזים לאורך כל שעות היממה כבר דורשת עמידה בתנאי פיקוח שונים. לדברי דיסקין, מאז שפורסם הקול הקורא בשבוע שעבר נענו אליו כמה וכמה רשויות, בהן דימונה, באר-שבע, הרצליה, נתניה, רחובות, בית-שמש וטבעון.
בתל-אביב החלו עוד קודם לכן בהפעלת מודל משלהם: הקצאה של מרחבים מותאמים לקשישים בתוך המקלטים הציבוריים הגדולים העיר, עם מיטות ומרחב שבו הסכנה למעידות פחותה. ברמת-גן נוצר קשר עם המלון בשיבא, שמיועד בימים כתיקונם למחלימים ולמשפחות המאושפזים. מכיוון שהוא נמצא בשטח בית החולים ומיועד מלכתחילה לאנשים שאינם בהכרח בקו הבריאות, הוא נגיש מאוד ומתאים לשהות של קשישים, שגם זוכים שם לארוחות, להבדיל מבמקומות אחרים.
"כשנחשפנו למצוקה של התושבים המבוגרים בעיר, היה לנו ברור שעלינו לפתוח את הדלת ולהציע פתרון", אומרת פרופ' אורלי וינשטיין משיבא, "אף אדם לא צריך להישאר לבד ברגעים של חוסר ודאות, בוודאי לא מי שאין לו אפשרות להגיע בקלות למרחב מוגן. לנו יש מקום, תשתיות ואחריות לעשות זאת".
גילה טאושטיין, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית רמת-גן, מספרת כי "הגיעו פניות לסיוע מהציבור, גם ישירות לראש העיר. הבנו שגם אם אי-אפשר לפנות את כולם, אפשר למזער נזקים". לדבריה, בעירייה תיקצבו תחילה שהות של קשישים בכמה חדרים במלון, אך התקציב ממשרד הרווחה מאפשר להרחיב את המענה, כך שהמלון מלא עכשיו בקשישים מפונים.
בעירייה, היא מספרת, עומדים בקשר רציף עם כ-4,000 קשישים הנעזרים בשירותי הרווחה השונים, כמו מועדוני היום. העובדות הסוציאליות יצרו עימם קשר ובדקו מי זקוק לפינוי. עם 20 אלף הקשישים הנוספים אשר חיים ברמת-גן, שעימם אין לעירייה קשר רציף, יוצרת בימים אלה קשר חברה חיצונית שנשכרה לטובת העניין, על מנת למפות את הצרכים השונים שלהם.
גיטה, שנמצאת במלון, לא חיכתה שאף אחד ייצור איתה קשר. היא מציגה בגאווה את מסך הטלפון שלה ואת ההודעה ששלחה לראש העירייה כרמל שאמה הכהן, ובה תיארה את דרך החתחתים שהיא נאלצת לעבור בדרכה אל המקלט: ארבעה נתיבי תנועה, שלושה גרמי מדרגות. בשבת בבוקר, כשהמתקפה פרצה והאזעקות לא פסקו, מודד הצעדים בטלפון שלה הראה כי המרחק מביתה למקלט ובחזרה הוא שישה קילומטרים וחצי, משימה לא פשוטה עבור אישה בת 78. במבצע עם כלביא השכנים עזרו לה פעם אחר פעם להגיע למקלט, אך היא הרגישה שזה מסכן אותם ולכן החליטה הפעם להשמיע את זעקתה.
המענה לא איחר לבוא: עובדת סוציאלית יצרה איתה קשר, ובשלב ראשון הציעו לה מיטה בתוך המקלט השכונתי. "ישנתי שם כמה לילות כי אין לי כוח לרוץ", היא מספרת. בסוף השבוע שעבר, כשנפתחה האפשרות ללון במלון, הוצע לה להתפנות לשם, והיא הסכימה בשמחה. עכשיו, בעודה אוכלת ארוחת ערב עם בת שבע, חברה שהכירה כאן במלון, היא מספרת: "כשהתחילו האזעקות לא ידעתי איפה לשים את עצמי אז ישבתי במקלחת. זה הרגיש יותר בטוח, אבל בעצם זה לא חכם כי הזכוכית יכולה להתנפץ. בכל מקרה, זה היה מפחיד. להיות כאן במלון זה הרבה מעל המצופה".
