מאז תחילת 2020 לא הייתה עונה נורמלית אחת בכדורגל הישראלי, אבל איכשהו עדיין יש קולות שקוראים גם עכשיו לא לחזור לשחק בלי קהל. אומרים שבלי הקהל, הכדורגל לא שווה כלום. הטענה הזו לא מנותקת מהמציאות. אבל באותו זמן, גם אסור להקשיב לה. אם פיקוד העורף יאשר לשחק, חייבים לחזור מיד ובלי היסוס. בלי קהל, עם קהל. עם זרים או בלעדיהם - להמשיך קדימה בכל העוצמה (או לפחות להעמיד פנים שיש לנו כוח).
אם הכדורגל יהיה הראשון לחזור, זה יהיה כבוד עבורו. זאת תהיה הוכחה שהוא מנוהל טוב והסתגל למציאות מטורפת בה שום דבר לא ודאי. נהוג לבקר את מנהליו ולקרוא להם "עסקנים", אולם ממש לא כולם כאלה. במקרה הזה, ההצהרות האופטימיות שהכדורגל ישוב ברגע שיתאפשר ובכל תנאי - מעידות שיש מי שרואה צעד קדימה. הניהול של הכדורגל הישראלי רחוק מלהיות מושלם, אבל לפחות בדבר אחד הוא פועל בצורה הנכונה ביותר. "אין כדורגל בלי קהל", זאת סיסמה מאוד קליטה, אבל גם דרמטית כמו סדרה טורקית. כשמסתכלים עליה מקרוב, מגלים שהיא לא ממש רלוונטית למרות שהיא נשמעת מעולה. להשבית את החיים עד יעבור זעם זה לא פיתרון.
אז נכון, כדורגל בלי קהל הוא מוזר ולא מרגיש נכון. לא כיף לשמוע את המאמנים צועקים "תסגור אותו!" או "צא!" כאילו הם ילדים בני 8 שמשחקים פורטנייט, במקום את הקהל. השחקנים לא חוגגים בטירוף אחרי שער אלא יותר מציינים אותו כמו הרמת כוסית במשרד לכבוד פסח. והקולות המוקלטים מראש של קהל שמוסיפים לפעמים בטלוויזיה? אין קרינג' כזה. מצד שני, צריך לזכור מה האלטרנטיבה: לא רק נזק של עשרות מיליונים אלא הכרעה בשאלות כמו מי יורדת ליגה ומי תייצג אותנו באירופה, אם בכלל. הרי אם אופ"א תראה שגם ככה אין פה כדורגל - היא עלולה לשמוע יותר טוב את הקולות שקוראים להעיף את ישראל. כמו שאריק שרון נהג להגיד: אסור לרדת מהגלגל. אי-אפשר לחכות עד שהתנאים יהיו מושלמים, כי ייתכן שלעולם לא יהיו תנאים מושלמים. יכול להיות שהמצב הזה ימשיך בשנים הקרובות, ומה נעשה, נסגור את הכדורגל? נסתגר בממ"דים ונחכה שפיקוד העורף יאשר 30 אלף איש בסמי עופר?
ובכלל, גם כדורגל בלי קהל הוא סוג של נחמה. כמה חדשות כבר אפשר לראות? כמה אפשר לברוח לסרטים וסדרות? ומי באמת מצליח לקרוא ספר בתקופה הזאת בלי לבדוק את הטלפון כל שלוש שניות. אז כן, בלי קהל זה פחות טוב. אבל זה עדיין כדורגל. ובמציאות הנוכחית, גם זה לא מעט.
