יש מיאו // אשכול נבו } איור: דיויד הול } כנרת זמורה דביר } 48 עמ'
אשכול נבו הוא סופר רדיקלי. זה אולי לא תואר שמקובל להצמיד לו, אבל כך עולה מספר הילדים החדש שלו 'יש מיאו', שבו מככבת שנית עמליה, זאת שאבא שלה נסע לאוסטרליה, ובו הוא חובר שוב למאייר דיוויד הול.
"כשהם חזרו מהטיול בכרמל", כך מתחיל הסיפור, עם ה"כש" הבוטח הזה, עמליה הניחה את נעליה מחוץ לדלת, כדי שלא יהיה בוץ בבית. בבוקר היא מגלה שאחת הנעליים נעלמה. כמקובל בסיפורי הילדים כולם, היא מחפשת כאן ומחפשת שם ולא מוצאת. אחותה הגדולה, תמרה, מספרת לעמליה שהיא ראתה פעם חתול לוקח נעל, ועמליה מחליטה לשים מודעה ברחוב, כמו כזו של "אבד חתול", אבל "אבדה נעל". ואז, היא מקבלת טלפון. על הקו נמצא חתול שמציג עצמו כ"החתול הראשי" ואומר: "הנעל שלך אצלנו, ואנחנו מוכנים להחזיר אותה, אבל יש לנו דרישות!" פשוט ככה, בסגנון של מאפיונר, פושע, חוטף. עמליה כנראה לא ראתה סרטים או שמעה חדשות אף פעם או שאולי היא פשוט שמחה לדבר עם חתול, כי בחיוך היא שואלת: "איזה דרישות?" (כך במקור, ולא "אילו". חבל במקרה הזה להקריב את העברית על מזבח הדיבורית). החוטף, כלומר, החתול הראשי, עונה: "תפגשי אותנו בעוד חצי שעה בגינה הקטנה שבסוף הרחוב, ונדבר". עמליה ותמרה מגיעות לפגישה, שם החתול הראשי פוצח בקלישאה, כשהוא אומר לעמליה "הסיפור שלך נגע לליבנו", ואז פורט רשימת דרישות מטורפת בתור כופר לנעל, כולל את כל הנעליים האחרות של עמליה, אספקת חלב שוטפת, ואי-הזזת המכונית בימי גשם.
בשלב זה הקורא המבוגר כבר מתפלץ. המבוגר שגדל להיות אדם סובלני שמבין מציאויות מורכבות מתחנן בפני סיפור הילדים שישמר את הערכים הפשוטים של טוב ורע, אלו שחשבנו שמתקיימים בעולם מכוח היותו עולם: אם לא במציאות, אנא, עשה שבסיפור אפשר יהיה לחבוט בראשו של החתול הערס הג'ינג'י הזה, לקבל חזרה את הנעל ושלום על ישראל! אבל, זו לא דרכו של נבו ולא דרכה של הדלאי-עמליה, שמשתמשת במו"מ הקשוח הזה בכלים של חמלה רדיקלית: במקום לתת לחתול את כל דרישותיו המופרכות, או לחלופין, ללכת הביתה בלי הנעל, במקום דרך של או-או, היא מתכופפת לגובה עיניו של הגנב ושואלת אותו: "למה בעצם אתם לוקחים נעליים?" בתשובתו טמונה הדילמה המוסרית של הסיפור: "אנחנו שמים בהן את הגורים שלנו... אחרת הם קופאים בחורף".
מחדשות 12 עברנו ל'עלובי החיים'. זה ז'ן ואן מיאו בכלל. עמליה הסכימה לדבר, הסכימה להסתכל בעיניים, הסכימה לשאול "למה?" כלומר, לתת קונטקסט. האם יש דבר יותר רדיקלי בישראל מהכרה בקונטקסט? כשעמליה מקשיבה לצורך האמיתי של החתול, היא מציעה לו קופסאות נעליים במקום נעליים. (פתרון יפה סימבולית: הקופסה של הדבר יכולה להחליף את הדבר. אפשר להחליף ריק בריק גדול יותר. מה שמוזר זה שאשכול נבו משתמש בקופסאות בכל ספרי הילדים שלו). בשלב זה מסתבר שהחתול הראשי הוא מנהיג פוליטי שדוגל בדמוקרטיה ישירה: "אני צריך להתייעץ עם הציבור שלי לגבי זה". בכל פעם שנערכת התייעצות כזו, עשרות חתולים מתקבצים ובאים, בטקסט ובאיור. כלומר, בשאר הזמן הם בלתי נראים ביומיום השכונתי הנינוח, בעוד הם קיימים וחיים ובעלי צרכים, והם רבים מאוד. נבו קורא לנו כאן להכיר באוכלוסיות שקופות, לפני שסכסוך מסלים.
המו"מ נמשך כשהחתול והציבור שלו דורשים 100 קופסאות נעליים בתמורה לנעל החטופה האחת. תמרה, הגדולה, רוצה להחזיר את הצוות ולפוצץ את המו"מ. התפקיד של תמרה בסיפור מעניין. כזכור, היא האחות הגדולה, אולי בת 10 או 11, כבר יותר מחוספסת ולמודת ניסיון חיים. כמי שרגל אחת שלה באמונה של הילדות, ורגל אחת בציניות של המבוגרים, היא זו שנבחרה ללוות את אחותה במסעה: היא יכולה לראות ולשמוע את החתול המדבר, אבל לקוראים הבוגרים, היא משמשת כקול הספק ההכרחי. כמו הילדים הגדולים של משפחת פיוונסי ב'נרניה', זה כנראה יהיה מסעה האחרון של תמרה לארץ החיות המדברות, לפני שתתבגר סופית.
עמליה, עדיין ילדה קטנה ומלאת אמונה, ממשיכה להסכים, וההסכמה שלה מתגלה כפוליטיקה טובה הרבה יותר, כי בתמורה ל-100 קופסאות נעליים, היא מבקשת את כל הנעליים שנלקחו על ידי החתולים, לא רק את הנעל שלה. עמליה משכילה לראות הן את המניע החתולי, והן את כל האנשים האחרים שנעשה להם עוול, ולזה: "יש מיאו", כלומר, יש אישור.
מעמד המסירה ממשיך להזכיר אירועים מאפיוזיים, כשהחתול מגיע בלי הנעליים המובטחות. במופע ראווה חתולי העסקה יוצאת בסוף אל הפועל: כל החתולים מקבלים קופסאות וכל האנשים מקבלים חזרה את הנעליים שלהם. אבל כאן הסיפור לא נגמר. לנבו יש עוד שיעור בודהיסטי ללמד אותנו: אחרי חודש נותרות אצל עמליה נעליים ללא דורש, והיא מחליטה להביא אותן במתנה לחתול הראשי. "'ומה תרצו בתמורה?" תהה החתול. "שום דבר, משכה עמליה בכתפיה. 'שום דבר?' התרגז החתול. "זה מוזר. אני לא בטוח שהציבור שלי יסכים לזה'". עמליה מנסה לשמוט את הקרקע מתחת לשכר והמכר הפוליטי כולו והחתול חושד: האם ייתכן עולם ללא מיקוח אכזרי? אבל הציבור שלו, שבע מאבקים ולילות ללא מחסה נאות לילדיו, מאשר את המתנה הזאת ברוב קולות.
בטיול הבא שלה עמליה משאירה את הנעליים בחוץ. תמרה הסקפטית שוב לא בטוחה שזה רעיון טוב, אבל עמליה מאמינה בשינוי, ובכוחם של הסכמים מול מי שעד הרגע היה אויב, או לכל הפחות זר. הנעליים, אכן, נשארות במקומן, ואף נוספת להן עוד מתנה חשובה: לאורך כל המפגשים עם החתול הראשי, עמליה תהתה על יכולתו לדבר בשפה אנושית והביעה רצון להבין יותר טוב את שפתם של החתולים, שכן, השפה המשותפת היא מה שאיפשר מלכתחילה את המשא ומתן. החתולים מעניקים לה עכשיו במתנה מילון חתולי-עברי, כדי לשפר את ההבנה ביניהם. ספר רדיקלי, כבר אמרנו.
'יש מיאו' נושא מוטיבים קלאסיים ממש: נעל חסרה מהדהדת את סינדרלה, חתול ממולח מזכיר את החתול במגפיים, אבל בוויתור על האיזון המקודש של שכר ועונש, ושל טוב ורע פרימיטיביים, וכמובן ברקע המודרני לחלוטין, עם אולסטאר ולפטופ ואמא אלרגית ללקטוז — אלו פחות האחים גרים ויותר האחיות.ים גרים. מבחינה פואטית, הסיפור יבש וענייני, השפה מדויקת, ולא יותר. למשל, קולו של החתול המדבר מוצג כ"חצי חתולי וחצי אנושי", ללא שום ניסיון לתאר אותו: מהו הקול הזה, איך הוא נשמע? מלבד הסיטואציה המרכזית, נראה שנבו לא משתמש הרבה בדמיון, אבל 'יש מיאו' מזמין אותנו לבחון את הגבולות שלנו ואת האמונות החברתיות שלנו, ולשאול את ילדינו: מה אתם הייתם עושים? איך הייתם פותרים את הסכסוך? האם אתם מאמינים ששינוי אפשרי?
• • •
דבר הקוראת הצעירה ממפיס: אהבתי את הסיפור ואת האיורים. המסר מוזר, אבל גם טוב: תדעו שיש עסקאות לא הוגנות, אבל גם — תהיו נחמדים: עמליה השאירה נעליים בחוץ והחתולים היו ממש צריכים אותן. גם אם הם יודעים לדבר, הם בכל זאת חתולים, הם לא יודעים בהכרח שלקחת זה לא מוסרי. מאוד אהבתי את העניין עם השפה: זה אומר לשים לב לחיות, לזה שהן שם ולמה שהן מנסות להגיד.
