ידידותי עם ישראל אלירז הייתה אמיצה, במובן זה שלא הסכמנו על שום דבר. שלוותו, השלמתו עם העולם, איימה להוציא אותי מהכלים. נקודת מחלוקת עיקרית הייתה המוות. אני פחדתי ממנו פחד מוות. האמנתי, ועודי מאמין, שעלינו לפטור את האנושות מהצרה הביולוגית הזאת, מהסבל הזה, שאין לו כל הצדקה וכל הכרח. ישראל נתן בי את מבטו הינשופי ופסק: "על המוות אני לא יודע כלום". אפשר להתפוצץ, בחיי.
ופעם אחת גם התפוצצתי. ב-2011 ראיינתי את ישראל. שבועיים קודם לכן מתה סבתי, ואני ירשתי ממנה טוסטר אובן. "איזה ברטר נורא", הטחתי בישראל, "נתתי סבתא וקיבלתי טוסטר אובן". "לא הסבתא שלך אשמה", הסביר. "אתה אשם. זה הכעס שלך, כמו השמחה שלך או הזיון שלך — אתה הופך את עצמך למרכז הדיון. אם אתה ממשיך לחשוב על סבתא שלך כטוסטר, אתה מניע אותה לתוך הפטישיזם הזה כי אתה בחיים, וחיים, כמו שאמר שפינוזה, זה תנועה. אבל זה אתה, הסבתא כבר איננה. אתה רוצה להחיות את מה שיש, לא את מה שאין. צריך להפנים את היעדר ההיעדר. השיר מסלק את ההיעדר".
לפני עשר שנים, יום אחד לפני יום הולדתו ה-80, מת ישראל במפתיע (ובמפגיע). וכמעט מתחשק לי לצעוק לו: אתה רואה? אמרתי לך! אבל אז, שוב, אהפוך את עצמי למרכז הדיון. בספריו האחרונים הִרבה לכתוב על המתים: "לָשֶׁבֶת לְבַד לְיַד שֻׁלְחָן בַּלַּיְלָה / אֵינוֹ מִסְתּוֹרִי פָּחוֹת / מִלִרְכֹּב עַל נָמֵר / וְלִשְׁאֹל // הַ אִ ם צְ פ וּ יָ ה הִ תְ בַּ הֲ ר וּ ת? // הַאִם הַכִּסֵּא שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב עָלָיו רֵיק? // הַאִם הַכִּיסִים בְּלֶהָבוֹת? // בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר חוֹפֵר הַמָּוֶת / תְּעָלָה שֶׁל חֹשֶךְ // וּמִישֶׁהוּ שֶׁאֵינֶנּוּ כָּאן אוֹמֵר: / יַפְרִיעַ לְךָ אִם אֲנִי נִשְׁאָר / פֹּה קְצָת?" ('האם צפויה התבהרות'). וגם ישראל נשאר פה קצת, קצת הרבה. הוא נודע ונקרא יותר מאי פעם. ובדפים אלה אנסה לשרטט משהו מיחסו למוות ולחיים (ישראל ודאי היה מסייג: "היחס המצטייר בעיניך. אני אינני כאן").
• • •
ידידותנו החלה ביוזמתו המלאה. הייתי אז בן 21, הוא היה בן 71, והוא כתב לי מכתב. לדעתי היה זה המכתב הראשון שקיבלתי שלא מבֶּזק או מבנק. בימים ההם ערכתי את 'כתם' יחד עם יהודה ויזן, וכתב העת הצחיק את ישראל מאוד, והזכיר לו את מדור הסאטירה 'דג הדיו' של גבריאל מוקד ב'עכשיו'. נשתכח הדבר מלב, אך הפרסום הראשון של ישראל היה המחזה 'ביבר המנוולים' שפורסם בכרך הראשון של 'עכשיו' ב-1959, לצד קלאסיקות כמו 'הרהורים על שירת אלתרמן' של נתן זך.
עד לעשור החמישי בחייו היה אלירז מחזאי, מספר ומחבר ליבריות לאופרה. רק ב-1980 פירסם את קובץ שיריו הראשון, 'דרך בית לחם', וגם זה בשם העט ג'ורג' מתיא איברהים. כשאני פגשתי אותו לראשונה הוא היה משורר נידח להפליא, מעין סלע עתיק ועיקש, משהו כמעט מצחיק. מאז 'דרך בית לחם' ועד 'פנקס קטן על ישראל פנקס', שראה אור חודש לפני מותו, פירסם ישראל 32 קובצי שירה (לא כולל מבחרים למיניהם). ממוצע של ספר בשנה. בשנה האחרונה לחייו השלים שלושה. הוא גם לא בחל בהוצאות. כשמו"ל אחד התמהמה, הלך אצל משנהו. תכתיבי השוק לא הכתיבו את צעדיו. "ביקוש זה מושג כלכלי", אמר. "אני מודיע לך שלמשורר אין ביקוש. השיר מוכרח להיות חשוב בשבילך. אתה חייב למות בשבילו".
לכן גם לא נעלב כשרמזתי בעיתון שאולי הוא עושה יותר מדי ספרים. "כמה צריך? מה המידה הנכונה?" תהה בכנות, שאני כמו תמיד פירשתי לא נכון כאירוניה. מעניין: בשנים ההן "גרפומן" היה בעיניי כינוי הגנאי האולטימטיבי. ואילו היום אני מבין שהמשוררים הקרובים אליי ביותר היו גרפומנים גמורים, כגון דוד אבידן ויונה וולך ופרננדו פסואה. הם לא הבינו את העולם ואחר כך ניסחו את התובנות שלהם; הם כתבו כדי להבין, כדי לחשוב ולהרגיש. ישראל כתב כדי להיות.
זאת ועוד, היום אני רואה בקצב הפרסומים הרצחני צורה אחרת של מלחמה במוות: הנכחת החיים ומבטם מגיפה את הָרִיק במעט – כחיילים השרים שירי לכת בעודם צועדים אל מותם, ומגבירים את השירה ברגעיהם האחרונים. אם השיר מסלק את ההיעדר, צריך לשיר כמה שיותר; אם השיר מסלק את ההיעדר, הוא גם מצביע עליו.
ישראל היה סקרן להפליא לגבי כל דבר מוחשי, והיה חסר כל סבלנות למטפיזיקה ולפוליטיקה ולכל שאר הדברים שמעסיקים את מוחו של משורר צעיר. הוא רצה לשמוע מה אנחנו עושים, איפה אנחנו מסתובבים, באיזו תדירות אנחנו נפגשים. הוא לא רצה לשמוע על האביב הערבי או על הפאן-פסיכיזם, הרעיון שכל היקום מודע בדרגות שונות של תודעה. "אולי", נהג לומר, שפירושו: אין לי מושג – וגם לך אין. "אני לא מחפש את המכניזם של הדבר, אני רואה את המכניזם של הדבר. אני רואה שזה עובד, ודווקא משום שהדבר עובד ביום-יומית שלו – הוא פלאי. אני לא רוצה לקחת חלק בעצבות הקיומית כי הקיומיות עצמה משוללת עצבות או שמחה, היא פשוט עצמה. היא פשוט קיימת".
משום כך לא התעניין במוות: אי-אפשר לראות את המכניזם שלו, אי-אפשר לראות את פעולתו הפלאית. "החומר יתכלה", אמר לי. "אם זה לא חומר – אז זה לא יתכלה. ואם זה כן חומר – אז זה כן יתכלה. אז מה יש לעשות? מאז היות שירה בעולם דיברו על המוות. כל היצירות הגדולות מדברות על המסע לעבר התופת. אז מה תעשה, תוסיף את הטיפה שלך? בלילה האחרון שראיתי את אבי הוא היה כמו אסטרונאוט, עם כל מיני צינורות שלא איפשרו לו לדבר, אבל עדיין ראית את הניצוץ בעיניו. ופתאום כבה. כמו פתילת נר. והמרחק הוא מינימליסטי עד בלתי אפשרי. לכתוב על הרגע הזה ממש – הרגע שבו היה ואיננו – אי-אפשר. אז מה אתה יכול לעשות?"
ישראל היה תלמידו המובהק של ויטגנשטיין, וחרת על לוח ליבו את המימרה הנודעת: "מה שאי-אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". בכך דומה שירתו לשירת אהרן שבתאי יבדל"א, בהבדל חשוב אחד: שבתאי מדבר על מה שלא נהוג לדבר על אודותיו בשירה כי הוא נמוך או וולגרי: זיונים, פסולת ציפורניים, מנחם בגין. ואילו אלירז מדבר על מה שלא נהוג לדבר על אודותיו בשירה כי הוא סתמי, מובן מאליו, יום-יומי באמת (ולא היום-יומי הפוליטי, הלעומתי של שבתאי): אצלו מככבים המים, השולחן, עץ התאנה. דברים שאינם גבוהים ואינם נמוכים, דברים שהם דברים. ישראל לא עירבב משלבים, הוא כפר בקיומם.
• • •
השיר האהוב עליי משל ישראל הוא "יֵשׁ מַיִם בְּתוֹךְ הַמַּיִם וַאֲנַחְנוּ נִמְצָא אוֹתָם" (מתוך 'אגסים'), אבל חשדתי שהוא צוחק על אנשים כמוני שמחפשים את המים בתוך המים, במקום לראות שהמים הם מים וזהו. חשבתי שהוא מותח כאן את תאלס אד אבסורדום: אוקיי, הכל מים – ואז מה? איך ההצהרה שהיקום או החיים עשויים ממים עוזרת לנו להבין משהו על היקום או החיים? ועוד עזות המצח להצהיר שדווקא אנחנו נמצא את המים שבתוך המים – אחרי שכל דורות האדם חיפשו אחריהם! אז הרמתי טלפון לישראל ושאלתי אם השיר אירוני. הוא צחק. "המים שלך. תעשה איתם מה שאתה רוצה".
קבענו לדבר ביום מותו, ועכשיו אין עם מי לדבר. "יֵשׁ יָד לְיַד יָדִי וְאֵין בְּמִי לָגַעַת" ('האם צפויה התבהרות'). אבל שירת אלירז מלמדת אותנו שהאין איננו, ועם כל הרצון הטוב אי-אפשר למלאו מחדש בעזרת מילים, מליצות ריקות: "כִּסֵּא עָשׂוּי מֵעֵץ לֹא / מִדִּבּוּרִים עַל כִּסֵּא. // אֱלֹהִים עָשׂוּי מֵאֱלֹהִים לֹא מִמִּלִּים" (מתוך הספר 'הלדרלין'). גם ישראל עשוי מישראל, לא מדיבורים עליו. הדיבורים עליו שייכים לנו. "הַפְּרִי מַתְחִיל בַּפֶּה" ('ליד המים'), ואפשר גם להוסיף: ושם הוא גם נגמר. ויותר מזה אין.
אבל רגע היות הפרי בפה, הרגע שבו הפה נוטל חלק בעולם! שמתי לב: כאשר אני קורא שורה חזקה, שרירים זעירים בפי ובשפתיי נעים מבלי משים, כאילו הייתי אומר את הדברים בקול. אז הלכתי ובדקתי, וזו אכן תופעה מדעית. שמה סאב-ווקליזציה. גם השיר מתחיל בפה.
ישראל אהב את המימרה של רבי נחמן מברסלב "העשבים מוציאים שירה מן האדמה", ולא אהב את חסידיו שנוסעים להשתטח על קברו. "אותם אנשים שנוסעים להילולה דתית, אם הם לא שמו לב לדרך להילולה – הם לעולם לא יגיעו להילולה. עליהם לנסוע להר או לקבר באור יום, לראות את עקמימות הדרך, את הפרות ואת המדרונות כי שם התגלמות הממשות. וזה מה שספר שירה רוצה. הוא לא רוצה להגיע לקבר. הוא רוצה להגיע לדרך".
