קוראיו וגם מבקריו של הסופר האנגלי הנפלא ג'וליאן בארנס התקשו תמיד למקם את יצירתו בתוך סוגה ספרותית ברורה. המוציאים לאור נדרשים כמובן לחלוקה המקובלת, פרוזה או עיון, אך כל אוהביו יודעים כי גם כאשר נאמר להם שהספר שבידיהם הוא רומן, צפויים להם עמודים רבים של סטיות מקו העלילה אל הרהורים מעין-עיוניים בנושאים המעסיקים את הסופר.
בארנס כתב על הזִקנה וקשייה כבר כשהיה צעיר מאוד; הוא התחבט עם קוראיו על טבעה של האהבה; מצבי קיבעון אנושיים ריתקו אותו תמיד; והוא הִרבה להרהר גם על מקורותיה של היצירה האמנותית. את ספרו האחרון, (Departure(s — 'פרידה(ות)' — מגדירים המוציאים לאור כרומן, אך יותר מכל ספריו האחרים הוא חומק מן הסיווגים המקובלים.
עמודים אחדים לאחר הפתיחה מצהיר בארנס על מטרתו. הוא לקה בסרטן דם ממאיר, ורופאיו בישרו לו בלשון ההתחמקות המקובלת במקצוע כי ימיו קצובים. "זה יהיה ספרי האחרון", הוא מתוודה. "לא אכתוב עוד". אך הוא ממהר להרגיע את קוראיו: מלבד הרהורים נוגים על הסוף יהיו בספר גם פרקי עלילה. הוא מבטיח — וגם מקיים.
טבעו של הזיכרון האנושי והדרך שבה זיכרונות מתעצבים במוחו של הזוכר עומדים במרכז הרהוריו של בארנס. הספר נפתח בהתייחסות מפורסמת ל'עוגיית המדלן' של מרסל פרוסט, אותה עוגייה הטבולה בתה המעוררת את זיכרונות הילדות ב'בעקבות הזמן האבוד'. בארנס מודה כי הספרות הצרפתית אהובה עליו מאוד, אך גם מציין כי אינו נמנה עם מעריציו הגדולים של פרוסט. העוגייה המפורסמת, לדעתו, היא עדות לא רק לכוחם של הזיכרונות אלא גם להטיותיהם: הזיכרון מעצב את העבר מחדש, לעיתים הרחק מן האמת ההיסטורית של האירוע.
וכאן מגיע תורו של הסיפור — אותו יסוד עלילתי שבארנס הבטיח לקוראיו. שמו של המספר הוא ג'וליאן, והקורא מבין מיד כי הסופר אינו מסתיר את הזיקה האוטוביוגרפית. המספר מגולל פרשת אהבה שיזם בין שניים מידידיו בתקופת לימודיהם באוקספורד. כאשר הפגיש ביניהם לראשונה התלקחה אהבה גדולה, אך עד מהרה הבינו כי לא יוכלו לקיים חיים משותפים ונפרדו. שנים רבות לאחר מכן מפגיש ג'וליאן את הזוג מחדש, והפרידה השנייה קשה מקודמתה. הזיכרון הרומנטי של המפגש הראשון מטעה אותם.
אל תאמינו לזיכרונות שלכם, כמו אומר בארנס לקוראיו. החיים נוטים לייפות אותם.
ברגע של פרידה מן החיים מתפנה בארנס גם לחשבון נפש על טיבו של הקשר בינו לבין קוראיו. מעולם לא ביקשתי לחנך את קוראיי, הוא כותב. תמיד חשש שהקוראים יראו בכתיבתו מקור של לקח מוסרי. "אני אינני סופר דידקטי", הוא מדגיש. "אינני אומר לכם מה לחשוב וכיצד לחיות".
כאשר סיפרו לו זוג קוראים כי הכירו זה את זה בשעה שקראו ספר שלו ודנו בו, מיהר להגיב: "אני מקווה מאוד שאינני אחראי בשום אופן לקשר ביניכם". בני הזוג פירשו זאת כהומור אנגלי אופייני. "התכוונתי לכל מילה", מבהיר בארנס.
ג'וליאן בארנס זכה — וזכינו גם אנו, קוראיו בישראל — בפרס ירושלים בשנת 2021. בכך הצטרף לשורה נכבדה של יוצרים ובהם ברטרנד ראסל, חורחה לואיס בורחס, ישעיהו ברלין, ג'. מ. קוטזי, סוזן סונטג ואיאן מקיואן. כשנשאל אז אם העובדה שישראל וירושלים מעניקות את הפרס מרתיעה אותו, השיב כי לעולם לא יחרים מדינה או חברה שאיננו חבר בה. עם זאת, הדגיש כי הוא נמנע מלקחים פוליטיים ביצירתו. ובכל זאת, בספר הפרידה שלו הוא מתקשה להתעלם מן העולם הסוער סביבו. זה עולם העולה בלהבות, הוא כותב, עולם שבו מנהיגים עוסקים בזוטות בעוד האינטרס העצמי גובר על הדאגה לאחר. העתיד, בעיניו, נראה כמעט אפוקליפטי — אף כי ייתכן, הוא מוסיף, שאין זה אלא תעתוע של אדם הניצב על סף הסוף.
משפטי הסיום של הספר הקצר הזה קורעי לב: "אני מקווה שנהניתם מהקשר בינינו במהלך השנים. אני ודאי נהניתי. הנוכחות שלכם הסבה לי עונג רב, ובלעדיה לא הייתי דבר. ולכן רק אניח את ידי על זרועכם — לא, אל תפסיקו להתבונן — ואז איעלם. לא, אל תפסיקו להתבונן". •
Julian Barnes, Departure(s), Jonathan Cape, 2026, pp. 158
