שבועיים חלפו מאז האסון הכבד בבית-שמש, שבו נהרגו תשעה מתושבי העיר מפגיעה ישירה במקלט במהלך הירי מאיראן. גם עבור אנשי מד"א בירושלים, שמורגלים במראות קשים ממאות זירות פיגוע לאורך השנים, היה מדובר באירוע קשה במיוחד. בין ההריסות והאבק, הם נאלצו להתמודד עם כאוס מוחלט – פצועים מחולצים, ילדים שמחפשים את הוריהם וגופות שנותרו תחת ההריסות. אבל בתוך הכאוס הזה נחשף גם משהו אחר: חובשים ופאראמדיקים מכל חלקי החברה הישראלית, חרדים, חילונים וערבים, שעומדים יחד בזירה אחת במטרה אחת – להציל חיים.
שרה קאפח, מנהלת מוקד מד"א בירושלים, הייתה באותו ערב במשמרת במוקד. בזמן שהאזעקות נשמעו שוב ושוב ברחבי הארץ, היא מצאה את עצמה מתמודדת עם זרם בלתי פוסק של קריאות מצוקה – כשבמקביל היא יודעת שהעיר שלה עצמה נמצאת תחת אש.
"באותו זמן שבו הייתי במוקד, היה מטח מאוד משמעותי שנמשך דקות ארוכות. קיבלנו אינדיקציה ראשונית מחיישנים על רכבים שנפגעו מהדף. מיד ראינו שכל התורנים מקבלים הרבה מאוד שיחות מכל חלקי הארץ, ואז הבנתי שמדובר בפגיעה ישירה", היא מספרת: "הכרזנו על מצב חירום והתחלנו להוציא את כל הכוחות. זה רגע שאתה צריך לשים את הרגש בצד ולהתמקד רק במשימה".
"אני גרה בבית-שמש, אבל באותו רגע יש סוג של ניתוק רגשי. חברה הכי טובה שלי גרה בערך 50 מטר מהמקום והיא מתקשרת אליי – ואני אפילו מנתקת, כי אני יודעת שיש עשרות אנשים פצועים ואני לא יכולה לעצור אפילו לשנייה. רק אחרי שהכול נגמר חזרתי לחברים ולמשפחה". על אותם הרגעים, מוסיפה קאפח: "ואז, מתחילים להגיע השמות של ההרוגים. בית-שמש עיר קטנה – ואתה מתחיל לחבר את השמות לאנשים שאתה מכיר".
כששואלים אותה מה נותן כוח להמשיך אחרי אירוע כזה, קאפח עונה בפשטות: "העוצמה של מה שעשינו נותנת את הכוח. העובדה שהמוקד פעל טוב ונתנו מענה לאנשים ברגע הכי קשה שלהם".
יושי עמית, מפקד תחנת מד"א בבית-שמש, היה בין הראשונים להגיע לזירה. למרות שנים ארוכות של ניסיון, הוא מודה שהמראות החזירו אותו שנים אחורה לתקופת האינתיפאדה: "עוד הרבה לפני המלחמה עשינו הרבה הכנות ותרגילים, אבל עד שלא חווים את זה על בשרך זה לא אותו דבר. אתה מגיע לאתר הרס ולא יודע איפה מוקד הזירה, כמה זירות יש ואיפה הפצועים. הכול עשן, אש וכאוס מוחלט".
הוא מספר בכאב ש"עברתי גופה גופה – זה היה נורא. זה החזיר אותי 20 שנה אחורה לפיגועים. אתה שומע ילדים צועקים, 'איפה אבא? איפה אמא?', ואתה מנסה לעזור על אוטומט. אחר כך, כשאתה משחזר את הכול, זה מציף. אני אבא לילדים – והורים לילדים נהרגו שם".
לדבריו, גם הכניסה למקלטים מאז האירוע כבר לא נראית אותו דבר: "אני רץ עם הילדים שלי בדיוק למקלט כזה. מצד אחד הוא הציל חיים – אבל כל ירידה למקלט לוקחת אותך ישר לזירה".
מנהל מרחב ירושלים במד"א, אבי חובב, אומר כי למרות הניסיון הרב של הצוותים באירועי טרור, נפילת טיל בליסטי על אזור מגורים היא מציאות אחרת לחלוטין: "מרחב ירושלים רגיל לאירועים מורכבים עם נפגעים רבים, אבל אירוע של נפילת טיל זה משהו שלא התמודדנו איתו בעבר. ניסינו ללמוד מהניסיון של אזורים אחרים, אבל ברגע שטיל נוחת וכל האזור מזדעזע זו מציאות אחרת לגמרי. קיבלנו דיווחים על אנשים שיוצאים מתוך אש, מתוך מקלט שהגג שלו בוער, אנשים שלא יודעים איפה בני המשפחה שלהם. שיגרנו מאות חובשים ופראמדיקים, וכ-80 רכבי הצלה – כשברקע אתה יודע שבכל רגע יכול להיות מטח נוסף עם נפילה במקום אחר במרחב ירושלים, זה אירוע מאתגר לניהול".
3 צפייה בגלריה
שרה קאפח: "העוצמה של מה שעשינו נותנת את הכוח. העובדה שהמוקד פעל טוב ונתנו מענה לאנשים ברגע הכי קשה שלהם"
(אלכס קולומויסקי)
אך לדבריו, לצד הכאב והכאוס במהלך המלחמה נחשף גם משהו עמוק בחברה הישראלית: "גם הציבור הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. קיבלנו המון פניות של אנשים למוקד החירום שרצו להגיע ולתרום דם".
ודווקא בצל הדיונים על חוק הגיוס שנמשכים גם בעת המלחמה, מספר חובב כי הראשונים להגיע ביומה הראשון של המלחמה לתרום דם היה הציבור החרדי: "המוני חרדים הגיעו לתחנת מד"א בירושלים וביקשו לתרום דם עבור פצועי טראומה. גדולי הרבנים אפילו נתנו היתר מיוחד להגיע ולתרום דם בעיצומה של השבת".
איציק אסרף, סגן מנהל מרחב ירושלים במד״א, טוען שהאירוע הזה המחיש שוב את רוח ההתנדבות של אנשי הארגון: "בין אזעקות לנפילות יש אנשים שמיד רצים קדימה. אנשי מד"א. עשרות נהגים, חובשים ופאראמדיקים מכל חלקי החברה הישראלית הגיעו לזירה אנשים שעזבו בית ומשפחה ורצו לעזור למישהו שהם בכלל לא מכירים".
הוא מסכם בציון הרגע שחוזר כמעט בכל אירוע: "אחרי שהפצועים כבר בדרך לבית החולים, אחד מאנשי הצוות מסתכל סביב ושואל אם יש עוד מישהו שצריך עזרה. אנחנו נשארים עד אחרון האזרחים שצריכים סיוע".
