קני דלגליש. סליחה, סר קני דלגליש בשבילכם. האיש שראה הכל בכדורגל, נתפס ברגע אחד מופתע.
הוא נכנס ליציע המכובדים באנפילד, מיד אחרי ה-2:5 הגדול של ליברפול על ווסטהאם בחודש שעבר, וזכה לשיחת וידיאו לא צפויה. כמה דקות לפני כן, סטיב האנטר, הכרוז של המועדון, הציג בפני הנוכחים את תמיר כהן, שחקן בולטון ונבחרת ישראל לשעבר, אבל עבורו ועבור רבים וטובים אחרים מאוהדי הקבוצה, הוא קודם כל הבן של אבי כהן ז"ל, מי ששיחק במדים האדומים בעונת 1979/80 ב"ליברפול הגדולה בכל הזמנים".
תמיר ראה את דלגליש בזווית העין, הוציא את הנייד והתקשר בווידיאו לאמו דורית. אבי כהן ומי שנחשב לגדול שחקני ליברפול בכל הזמנים היו חברים טובים. לכן כשדלגליש ראה אותה מבצבצת ממסך הטלפון הסלולרי, הוא התרגש. כן, גם בגיל 74.
"כמה זמן עבר? 40 שנה? אפילו יותר", חייך כוכב העבר. דורית השיבה: "ואתה לא השתנית בכלל. זה באמת מרגש. עד היום אני זוכרת את התקופה של אבי בליברפול".
סיפור משפחתי
תמיר, שהוזמן לליברפול כאורח של קרלסברג, נותנת החסות של המועדון, במסגרת קמפיין Signs of Unity להנגשת המשחק באנפילד לאוהדים חירשים וכבדי שמיעה, זכה כמובן לצילום משותף עם דלגליש. חתיכת סגירת מעגל. 45 שנים אחרי משחקו האחרון של אבי כהן בליברפול ו-15 שנה לאחר תאונת הדרכים הקטלנית שבה נהרג בגיל 54 בלבד, הבן חזר לדשא המקודש.
"זה תמיד מרגש להגיע לאנפילד, בטח ובטח לרגעים כאלה שמזמינים אותך, שמארחים אותך, שזוכרים אותך - אמנם לא אותי, אלא את כל הסיפור המשפחתי והכבוד שעושים לאבא", סיפר תמיר. "זה בהחלט מחמם את הלב".
כהן הודה כי הופתע מקבלת הפנים: "זה לא מובן מאליו ש-40 שנה אחרי עדיין זוכרים. ובאופן מפתיע גם את השם שלי, למרות שלא שיחקתי בליברפול אלא בבולטון. מפתיע לראות כמה הכדורגל פה מושרש חזק בכל אחד ואחד, ואיזו הערכה ואהבה יש לשחקנים ששיחקו פה - וגם לזרים שהגיעו.
"מקווה שזה לא יהיה פעם אחת, אלא יהיו עוד הזמנות של קרלסברג. אמנם קשה מאוד לנתק את המחשבה ואת הרגשות מהמדינה בכלל ומהמשפחות בפרט, אבל אם אנחנו לרגע מנסים, זו בהחלט הייתה חוויה יוצאת דופן – המעטפת, האירוח, כל המחשבה מאחורי הדברים".
כהן שלף את הטלפון והעלה, כאמור, לשיחת וידיאו את אמו דורית. "לי זה היה רגע יפה, אבל את אמא שלי זה ריגש יותר", הודה. "הכנתי אותה מראש שתהיה זמינה, כי הבנתי עד כמה קשה להשיג את דלגליש. הלכנו לחלק האחורי בשביל הפרטיות - וזה היה קטע מרגש עד דמעות. הוא זכר גם את הגול העצמי וגם את הגול של אבא. בגיל 74 הוא חד יותר מכולם".
"כולם אהבו אותו"
גם מי ששיחק לצד כהן באותה עונה מיוחדת באנפילד לא שוכח את תרומתו. ג'ימי קייס, קשרה לשעבר של ליברפול ואחד השחקנים הבולטים בסוף שנות ה-70, התארח אף הוא במשחק מול ווסטהאם וסיפר כי הזיכרון של כהן עדיין חי מאוד בקרב שחקני הקבוצה של אז.
"אבי היה בחור נהדר, גם כשחקן וגם כאדם", אמר קייס. "הוא הגיע למועדון גדול בתקופה מאוד תחרותית, עם חדר הלבשה מלא בכוכבים, אבל מהר מאוד כולם אהבו אותו. היה מקצוען אמיתי - שקט, עובד קשה, כזה שתמיד נותן הכל באימונים ובמשחקים".
לדבריו, כהן סימל גם משהו גדול יותר עבור המועדון. "צריך לזכור שבאותם ימים לא היו הרבה זרים באנגליה, ובטח שלא בליברפול. אבי הגיע מישראל והראה לכולם איזה אופי יש לו. הוא לא פחד מאתגרים, והתמודד בכבוד עם כל דבר. עברו עשרות שנים, אבל כשאנחנו נפגשים ומדברים על אותה ליברפול - השם של אבי תמיד עולה. הוא היה חלק מהקבוצה ההיא, וחלק מההיסטוריה של המועדון. לכן זה מרגש לראות שהמשפחה שלו עדיין מגיעה לאנפילד ושאוהדים זוכרים אותו עד היום".
ואכן, עבור תמיר, ליברפול היא יותר מעוד קבוצה בפרמייר-ליג. "זה מועדון מבית", הוא מחייך. "גדלנו עליו. זו הליברפול הכי גדולה אי פעם לדעת רבים. אנחנו אוהדים שרופים עד היום, ואני כבר מעביר את זה לדור שלישי. גם הבנים שלי אוהדי הקבוצה".
הכאב על אובדן אביו עדיין נוכח. "לדבר על אבא או להיזכר בו מעלה דמעות וחנק בגרון. אנחנו חיים את הזיכרון וכואבים מאוד, אבל החיים חזקים מהכל וצריך להמשיך הלאה".
לכדורגל הישראלי תמיר מחובר בעיקר דרך בן דודו, עומר פרץ, מאמן הפועל פ"ת. "אני אוהד מושבע שלו. אנחנו משפחה מאוד מאוחדת ומלוכדת".
ומה הלאה? "היום אני עוסק בעיקר בנדל"ן ובהתחדשות עירונית. אני לא כל כך צופה בכדורגל הישראלי, החיבור שלי הוא בעיקר דרך עומר, שעושה דרך יוצאת דופן ומעוררת השראה. אמנם אנחנו מכביסטים מבית, אבל כולם יסלחו לי, אני כרגע אוהד הפועל פ"ת, כמו שלפני שנתיים אהדתי את בני יהודה וכו' וכו'. לאן שעומר ילך, אני אהיה אוהד מושבע שלו. הדור השלישי, הבנים שלי, באים איתי למשחקים שלו, רוצים לראות את דוד עומר. השמיים הם הגבול עבורו".
"פרשתי בשקט"
כהן החל את הקריירה במכבי ת"א בתחילת שנות ה-2000 ומאז עבר במכבי נתניה, בולטון, מכבי חיפה והפועל רעננה, קבוצתו האחרונה ב-2004, לפני שתלה את הנעליים. "פרשתי די בשקט, זזתי הצידה, החלטתי שמספיק לי. חזרתי אחרי כמה שנים למחלקת הנוער של רעננה. אהבת המשחק באמת חזרה אליי באותן שנים, אבל הרגשתי תחושת מיצוי מסוימת. הרגשתי שאני כבר לא יכול לתרום את מה שחשבתי שאני יכול לתרום בתחילת דרכי, ואם אני לא יכול לתת את ה-100 אחוז, אני מעדיף שלא להיות. העדפתי לחפש את המסלול הבא שלי בחיים, ואני לא מצטער על כך. אני נהנה ממה שאני עושה, טוב לי והעתיד לפניי. אולי עוד אחזור לכדורגל, הכל יכול להיות".
• הכתב היה אורח של קרלסברג במשחקה של ליברפול
