בעונה הזו של השנה סינגל האופניים בקיבוץ בארי עמוס בקבוצות רכיבה שמגיעות מכל קצוות הארץ. רק לאחרונה נפתחו המסלולים מחדש, אחרי שעברו שיפוץ רחב לאחר מלחמת חרבות ברזל. בין קבוצות הרכיבה הגדולות בולטת קבוצת הרכיבה המקומית של חברי קיבוץ בארי. "משוטטים חסרי מנוח" הוא שמה הרשמי, כמו שם קבוצת הווטסאפ שלהם. הם עלו שוב על האופניים מיד אחרי 7 באוקטובר, ועכשיו, כשהמצב השתנה והשקט היחסי חזר לעוטף, גם הם חזרו לחרוש את השבילים המוכרים.
זו קבוצה של חבר'ה לא צעירים במיוחד, שכל שאיפתם במהלך הרכיבה היא להגיע ראשונים להפסקת הקפה הקבועה שאחריה ארוחת בוקר משותפת, וכמובן בסוף הרכיבה - בירה וכמה חטיפים. כשרוב רוכבי האופניים שורפים קלוריות במאמץ, חברי בארי סימנו לעצמם בדיוק את המטרה ההפוכה.
"הייתה פה קבוצת של חבר'ה שהיו קצת יותר חזקים מאיתנו ברכיבה", מספר גל כהן, מזכיר קיבוץ בארי. "חלק מאיתנו, שפחות בכושר, נפלטו הצידה. אז הקמנו קבוצה של רוכבים נהנתנים, עם פינוקים וכאלה, שבעצם הפכה להיות קבוצת הרכיבה היחידה בבארי כיום.
3 צפייה בגלריה
"אנחנו רוכבים ומדברים על החיים שלפני הטבח ועל החיים שאחרי". הרוכבים של בארי
(הרצל יוסף)
"האקסטרימרים הצטרפו לקבוצות יותר רציניות. אנחנו עושים את זה בשביל הכיף. רכבנו הרבה לפני 7 באוקטובר כאשר המטרה העיקרית היא להגיע להפסקת קפה כמה שיותר מהר, לפינוקים שיוסי מאור מארגן לנו. עם הזמן עברנו לאופניים חשמליים, בכל זאת הגיל עושה את שלו. אף פעם לא הפסקנו לרכוב. אחרי 7 באוקטובר העתקנו את הרכיבה לאזור ים המלח, לשם פינו אותנו, רכבנו שם למשך חודשיים וחזרנו".
את הקבוצה, שכל חבריה הם שורדי הטבח, מוביל ומנהל יוסי מאור, שחי בעבר בבארי וכיום מתגורר באזור השרון, יחד עם הרוכב יובל לוי. כל אחד מהרוכבים הוא סיפור גבורה בפני עצמו, וכולם נושאים זיכרונות קשים מאותה שבת שחורה שבה איבדו חברים, קרובי משפחה, וגם חברים לקבוצת הרכיבה, כמו רוני לוי ז"ל בן ה-80, הרוכב המבוגר ביותר בקבוצה שנרצח בפשיטה על הקיבוץ, ואבשלום (אבשל) הרן ז"ל, שבני משפחתו נחטפו והושבו. לזכרו של רוני הקימו חברי הקבוצה נקודת תצפית על גבעה קטנה הצופה לסינגל, לא רחוק מבית העלמין.
נועה לוי, אשתו של רוני, שהייתה עדה לרצח בעלה ונפצעה בעצמה מירי, מתגוררת עם קהילת בארי בחצרים, ועדיין חיה את הטראומה. "אומרים לי 'תניפי דגל ישראל בפינה לזכרו של רוני', אבל אני לא יכולה. אני מלאה בכעס, אכזבה וכאב. על הצבא, על ההנהגה. פיזית אני בריאה, נפשית הרבה פחות. אבל מפגשים כאלה של הרוכבים מאוד מרגשים ומחזקים אותי. רוני היה רוכב כל יום 40 ק"מ, בדרך כלל עם מוטי ברק. ביום ההולדת שלו הוא היה עושה את מספר הקילומטרים של הגיל. הוא קודם אהב את הקיבוץ, אחר כך את האופניים ואז את המשפחה. אני מקווה שלא ישכחו אותו, את סיפורו, את הנרצחים ואת אירועי 7 באוקטובר בכלל. בתחושה שלי המדינה כבר עברה הלאה, כבר שכחו מה קרה".
חיים ילין: "הייתה תקופה שרכבנו ובכלל לא ידענו מה קורה לנו. לא קלטנו. עד היום, תוך כדי רכיבה, פתאום מדברים על מישהו שנרצח. יש פינות בסינגל שמעלים זיכרונות"
חברי קבוצת הרכיבה של בארי חזרו לאופניים מהר ככל האפשר כדי לשמור על מעט שפיות בתוך כל הכאוס. "כשחזרנו לרכוב בים המלח עדיין לא ידענו כמה נרצחים יש לנו", נזכר כהן, "רכבנו באזור בנחל פרצים, למשל. היה מאוד יפה, אבל אחר ועצוב. בהמשך חזרנו לרכוב באזור בארי כשעוד היו כוחות בכל מקום, כשטנקים נוסעים בסביבה ורומסים את השבילים. אני זוכר את התחושה עד היום. חשבנו שאולי נמצא איזה פליט מהמסיבה או איזה מחבל מוטל בצד הדרך. עכשיו חזרנו פחות או יותר לשגרת רכיבה. אנחנו מתמידים, לפחות פעם בשבוע. יוסי, שדוחף אותנו קדימה, מגיע מנתניה בכל פעם. בקיץ אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר. בחורף אנחנו מתווכחים אם לצאת בשמונה או בשמונה וחצי".
הביחד, הבירה והחטיפים
סינגל האופנים ליד בארי מוכר מאוד ומושך אליו אלפי רוכבים בשנה. בתקופת החורף, כשבצידי השבילים פורחות כלניות, האטרקציה גדולה ויפה עוד יותר. הקבוצה המקומית של בארי, שמכירה כל אבן או מעבר בסינגל, נוטשת במהלך הרכיבה את המסלול הרשמי ועולה על מסלולים ושבילים אחרים. לרוב הם רוכבים 40 או 50 ק"מ, לפעמים יותר, לאזור קיבוץ רעים או יער כיסופים, כשהם גומאים את המרחבים הפתוחים בחבל אשכול ולאורך הגבול.
הרכיבה, הם מספרים, שומרת אותם מאוחדים וחזקים, והיא לא רק פעילות גופנית אלא גם מסגרת חברתית הדוקה ונצחית ששומרת על נפשם. "מה שחשוב לנו זה הביחד. וגם כמובן האוכל והלחם, הסודה, הקפה, החטיפים", צוחק יניב הגי, אחד הרוכבים.
"ברכיבה הראשונה אחרי 7 באוקטובר לא הכרתי את השטחים באזור בארי וזה היה מוזר לגמרי", נזכר חיים ילין, תושב בארי ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול וחבר כנסת מטעם יש עתיד. "הטנקים הרסו כל חלקה. לא הכרנו את הסינגלים. הכל היה הרוס. אני כמובן לא בא בטענות, אבל היינו בהלם מוחלט. לא הבנתי איפה אני נמצא, וזה מקום שאני מכיר כל כך טוב. עד 7 באוקטובר היו בבארי בערך חמש קבוצות רכיבה. למשל הייתה קבוצה של אילן וויס ז"ל וגיל בוים ז"ל, והייתה גם קבוצה של אוהד בן עמי שנחטף ושוחרר ושל אבידע בכר שנפצע ואיבד את אשתו דנה ז"ל ובנו כרמל ז"ל. כל הקבוצות התפרקו, והיום אנחנו למעשה איחוד שלהן. אני קורא לזה איחוד האמירויות".
לדבריו, "הייתה תקופה שרכבנו ובכלל לא ידענו מה קורה לנו. לא קלטנו. עד היום, תוך כדי רכיבה, פתאום מדברים על מישהו שנרצח. יש פינות בסינגל שמעלים זיכרונות. אני נזכר המון בחן אבן ז"ל. הוא היה מחלץ שלנו. כל מי שהיה מהתרסק עם האופניים הוא היה מגיע לחלץ". "יש מקומות שאני נזכר ברוני לוי", מוסיף כהן. "הוא היה רוכב איתנו ואז ממשיך עוד כמה קילומטרים. הוא היה בכושר מטורף".
רמי גולד, חבר הקבוצה ואחד מגיבורי בארי שנלחמו במחבלים באותה שבת, נפצע מרסיסים וסובל מבעיית שמיעה כתוצאה מהפגיעה. "כבר בנובמבר 2023 התחלנו לשקם את השבילים", הוא מספר. "העשייה היא גם פיזית אבל בעיקר חברתית. אנחנו מגיעים לפה כי אנחנו רוצים להיות ביחד. במצבים כאלה בחיים, או שאתה מתרסק או שאתה מתחיל לשחות. ואנחנו כל הזמן רוכבים קדימה. יש פה חבר'ה שנהנים מכל רגע. חלקנו לא עזב בכלל את בארי, גם אחרי 7 באוקטובר. זה הרפלקס של הקהילה. הקבוצה הזאת היא חלק מהשיקום. זר לא יבין זאת, אבל יש המון הומור שחור. למשל, אני חושב הרבה על אבשל הרן ז"ל שהיה אומר לנו: "תתחילו, אני כבר אגיע".
דני מייזנר, חבר נוסף בקבוצה, מצטרף לשיחה. "יש את השאלות והתהיות איפה היה הצבא באותו יום. זה מעסיק אותנו כל הזמן", הוא אומר. "מצד שני יש תהליך של בניית אמון, שעוד נמשך ורחוק מסיום, ועד שזה לא יקרה התושבים לא יחזרו. אנחנו עובדים על זה, על בניית האמון בין הצבא לאזרחים, אבל זה צריך לחדור את השכבות הצעירות. אפשר לתקן את זה. אני מאוד מאמין שזה אפשרי".
אופטימיים אבל לא תמימים
הקבוצה ממשיכה לשמור על המסורת גם בזמן המערכה מול איראן. "כל המלחמה הזאת, שאגת הארי, היא המשך של 7 באוקטובר. ככה אני רואה את זה כתושב בארי", אומר גולד. "אם מדברים על החזרה הביתה, אז מבחינתי כשאתה יכול לרכוב לאורך הגדר, מה שפעם לא היינו עושים, זו התחושה הכי חזקה. עכשיו זה מרגיש בטוח ומרגיש קצת כמו ניצחון. אנחנו אופטימיים חסרי תקנה, אבל לא תמימים. אנחנו יודעים שהם מתכננים לפלוש הנה שוב, ונערכים לזה. הפעם נגיע אליו הרבה יותר מוכנים ועוצמתיים. את האמון מול הצבא אנחנו עדיין מנסים לשקם. אמרנו לרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, שהגיע לפגוש אותנו, שאנחנו לא סומכים על אף אחד מלבד על עצמנו. חמאס לא הולך לשום מקום, וגם אנחנו לא".
כל חברי הקבוצה מגדירים את עצמם ציונים שנאחזים בקרקע, תחושה שהתחזקה אחרי 7 באוקטובר. "ההגדרה של ציונות הפכה אצלי הרבה יותר מוחשית", ממשיך גולד. "גדלנו כציונים אבל אולי לא הבנו עד הסוף את המשמעות. אנחנו לא נוותר על האדמה שלנו, אבל גם הם מעבר לגדר לא יוותרו. כתבנו חזון אחרי 7 באוקטובר: נחזיר את בארי ונחזור למיקום שלנו. למען המקימים, הנרצחים והציונות. משהו התעורר בנו. זה גם מוכח כל הזמן. בבארי נקלטו 25 זוגות חדשים אחרי המלחמה. לא עצרנו את תהליך הקליטה, אנחנו תמיד שואפים קדימה".
גל כהן: "חזרנו לרכב באזור בארי כשעוד היו כוחות בכל מקום, כשטנקים נוסעים ורומסים את השבילים. אני זוכר את התחושה עד היום. חשבנו שאולי נמצא איזה פליט מהמסיבה"
"כל אחד חווה את האירועים אחרת ויש לו מסקנות אחרות", אומר גולד. "החוויה שלי היא שהם לא יפסיקו לנסות לסלק אותנו מכאן והתפקיד שלנו זה לוודא שנהיה יותר מוכנים. על מה שאני ראיתי באותו היום, הנקמה שלי היא הציונות ולהקים את בארי מחדש. זו המשימה שלי. אני זוכר שבתקופה של טרור הבלונים והשריפות, אמר לי דני בן דוד מקק"ל שאנחנו נלחמים על כל עץ, גם אם מחר הוא יישרף. ככה אנחנו. אני למשל לא מסוגל לחיות בחצרים, כי אני מעדיף את הבית. אבל אני רואה את הקהילה שלנו שם, את החוויה המדהימה שהיא עוברת בשיקום. תחושת הביחד מחזקת, כשיש יותר אנשים".
כהן מספר שסידר את הבריח בממ"ד בבית, "אבל רישיון לנשק לא עשיתי. אני לא חושש לחיות כאן. יש הרבה יתרונות, לצד חסרונות כי אנחנו בכל זאת פריפריה והשירותים פחות טובים. יש המון סיבות להית מתוסכל, אבל אנחנו חפצי חיים".
יוסי מאור מאמין שהרכיבה מחזיקה את הקבוצה מגובשת. "אנחנו רכיבה חברתית, כך אני מגדיר אותנו. אנחנו באים לאכול ולרכוב ולדבר. לדבר המון, על הכל. על החיים שלפני הטבח בבארי ועל החיים שאחרי. יש דינמיקה מדהימה בינינו. יש לנו שפה משותפת, חוויות משותפות וגם כאב משותף שמלווה אותנו כל הזמן. אנחנו מאוד מגוונים, צעירים ומבוגרים. כבר שנים שאנחנו ככה.
"לי באופן אישי היה ברור שאנחנו חייבים לחזור לרכוב כמה שיותר מהר. אנחנו אוהבים לרכוב בכל האזור, אבל הסינגל של בארי זה הבית. בכלניות של חורף 2024 כבר חזרנו לרכוב איפה שהיה אפשר, וככל שחלף הזמן הגענו יותר ויותר לאזור. עכשיו, כשהסינגל נפתח באופן רשמי ופוגשים רוכבים נוספים בשבילים, זה מרגש מאוד. במקום שבו רוכבים יש גם חיים".
