נשים וכוח: מניפסט // מרי בירד } תרגום: דפנה לוי } הוצאת לוין, 90 עמ'
ספרה של מרי בירד, 'נשים וכוח', דן בזיקה בין נשים למבני כוח, ובמיוחד בהדרה של נשים מדיבור פומבי. בירד, היסטוריונית בריטית נודעת של העולם העתיק, טוענת כי השתקת נשים במרחב הציבורי לא רק שאינה תופעה חדשה, אלא היא המורשת התרבותית של ההיסטוריה המערבית מראשיתה: כבר ביוון וברומי הדיבור הפומבי היה ממוגדר - למעשה הוא הגדיר את הגבריוּת. יחסי הכוח סומנו בגוון הקול ובנימתו: קול נמוך סימן "אומץ גברי" וסמכות, וקול גבוה סימן "פחדנות נשית". הקול הנשי נתפס כמאיים ומשבש לא רק את הקול הגברי, אלא גם את היציבות החברתית-פוליטית של המדינה כולה.
רק בשתי סיטואציות הותר לנשים דיבור פומבי בעולם העתיק: מרטיריוֹת יכלו להתבטא לפני מותן – לוקרציה קיבלה את זכות הדיבור כדי לגנות את הגבר שאנס אותה. הותר גם דיבור פומבי שבא להגן על מה שנחשב "אינטרסים נשיים" בלבד – בית וילדים. דיבור שבא לייצג קהילה שלמה נאסר על הנשים. נשים רומיות ספורות, שבכל זאת העזו לדבר בציבור על נושאים כלליים, כונו על ידי הגברים "אנדרוגיניוֹת", בהוראה שלילית. התיעוד הראשון של השתקת אישה שהעזה לדבר בפומבי מופיע באודיסיאה, כשטלמכוס משתיק את אמו, פנלופה.
בירד נדרשת לעולם העתיק לא רק משום שזה תחום המומחיות שלה, אלא גם ובעיקר מאחר שהיא מבקשת לדבר באמצעותו על ההווה. עד היום ניתוח רטורי משתמש, לדבריה, במונחים המסתמכים ישירות על נאומי אריסטו וקיקרו. אחת הדוגמאות הבולטות שמביאה בירד לזיקה העמוקה בין דימויי הנשיות של העולם העתיק לבין דימוייה בדמיון הגברי העכשווי, מתייחסת להתמודדות בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון בבחירות לנשיאות ארצות-הברית של 2016. בירד מראה, במילים ובתמונות, את השימוש החוזר ונשנה שעשה טראמפ בדימוי האַלים של המדוזה ערופת הראש כדי לייצג, בלשון המעטה, את חוסר התאמתה של קלינטון לתפקיד. או במילים אחרות: כדי לייצג את מה שנתפס, עד היום, בחוגים ריאקציוניים מתרחבים בארצות-הברית ובישראל לפחות, כמסוּכָּנוּת מיתית של אישה — בשל היותה אישה – לציוויליזציה.
הטענה להשתקת נשים במרחב הציבורי אינה חדשה כמובן — ימיה לפחות כימי הפֶמִינִיזְמִים על גַליהן השונים. וירג'יניה וולף כבר לימדה אותנו על אי-הכְללת נשים בתולדות הספרות, ובמשך עשורים הצטברה מסה קריטית של מחקרים פמיניסטיים במדעי הרוח והחברה שבודקים את ההדרה הנשית מהספֵרה הפוליטית-ציבורית. כוחה של בירד בספר זה נובע בעיקר מהתמצאותהּ העמוקה בעולם העתיק, ומיכולתה ליצור קישורים מרתקים בין מצב הנשים בו לבין מצבן בעולם המודרני לגווניו (מהרנסנס והלאה). גם הצעתה העקרונית להתקדם לפתרון ההפרדה ההיסטורית בין נשים לכוח, באמצעות חשיבה נוספת על "קווי השבר והסדקים שבבסיס השיח הגברי הדומיננטי", היא הנעה חשובה לפעולה מושגית-פוליטית. חיוני גם הרעיון שכדי לשנות את העולם, אין לשנות את הנשים - אלא את מושג הכוח.
ואולם, 'נשים וכוח' אינו מבצע דקונסטרוקציה מושגית כזאת, ואפילו לא מציע לה קווים מנחים, אלא נעצר ברעיון ללא פיתוחו. אילו היה הספר 'מניפסט' — כשם כותרת המשנה שלו — היה אפשר אולי לפטור את המחברת מהצורך בפירוט כלשהו. אך 'נשים וכוח' אינו באמת מניפסט, אין בו הצהרת כוונות והוא אינו קורא לפעולה ממשית בעולם. הוא פוסח למעשה על שתי הסעיפים: אין הוא מניפסט כאמור, והוא אמנם מבוסס-מחקר אך איננו מספק גם מבחינה זו. החולשה המושגית מלווה את הספר לכל אורכו, עוד לפני שמדברים על מושג הכוח, והיא אקוּטית: בירד משתמשת באופן לא ביקורתי במושגים המכוננים "נשיוּת" ו"גבריוּת", עד כדי כך שנראה לעיתים, גם באופן קריאתה את הטקסטים וגם בטון הדברים, שתפיסותיה באשר למושגים אלה אינן כה רחוקות מאלה של מְבוּקריה. התפיסה המגדרית שלה מיושנת, בינארית ומהוּתנית, ולמילים "היברידיוּּת" ו"אנדרוגיניוּת" היא נוטה להוסיף את שם התואר "מפלצתית".
בהתייחסותה לאלה אתנה, כותבת בירד: "אמנם נכון שבטבלאות הבינאריות של פנתיאון האלים היווני... היא מופיעה בצד הנקבי, אולם הנקודה הקריטית לגביה היא שגם בהקשר העתיק, אלת החוכמה נמנתה עם ההיברידים הקשים לסיווג. במושגים יווניים, אתנה חסרה תכונות נשיות מהותיות... היא בתולה – מאפיין משונה בעולם שהאמין כי סיבת הקיום של המין הנשי היא להוליד אזרחים חדשים... יתר על כן, האלה עצמה אפילו לא נולדה לאם, אלא בקעה ישירות מתוך ראשו של אביה, זאוס". גם אם בירד מסתתרת כאן מאחורי הביטויים "ההקשר העתיק" ו"מושגים יווניים", המילים ונימת הדיבור הן שלה, והן משכפלות את הזיהוי האוטומטי בין נשיות ללידה ולאימהוּת, כאילו זאת הגדרת הנשיוּת ואין בלתה. ומה לגבי החוכמה? •
