איננו יודעים בוודאות האם ראש הממשלה הוא שמזמין את נשיא ארצות הברית להכתיב לנשיא המדינה כיצד לנהוג בנושא החנינה, אבל הוא אינו מסתיר שהוא מקבל את הנסיונות החוזרים והנשנים של הנשיא האמריקאי ברצון. שרה בממשלתו עושה אף יותר, ומאיימת על בכירי מערכת אכיפת החוק בכך שארצות הברית תטיל עליהם סנקציות אישיות. זאת הקצנה מסוכנת בתופעה ותיקה של הזמנת מעצמות זרות להתערב בכח בפוליטיקה ובממשל בישראל, שבעבר התגלתה בעיקר בשולי מחנה השמאל. הפעם, ההזמנה מגיעה מלב המערכת הפוליטית הישראלית, אולי אף מקודקודה.
נכון, גם מפלגות שמאל נוהגות כך לא אחת. ארגונים הנתמכים בנדיבות בידי מדינות אירופאיות (ואף מקבלים פטורי מס בישראל כמלכ"רים) מנהלים כבר שנים ארוכות מבצעי השפעה בדעת הקהל המקומית ופעילות נמרצת שמזוהה עם השמאל הפוליטי בישראל. אולם ההתערבות הזאת היא עקיפה, מתווכת בידי גורמי פנים, ועל כן חמורה פחות מפנייה ישירה של מנהיג מעצמה זרה בדרישה שנשיא המדינה יפעיל סמכות שלטונית בעניין מסויים. גם קריאות פומביות של פעילי ציבור, אנשי אקדמיה ועיתונאים למדינות זרות להפעיל לחץ על גופי הממשל בישראל הן חיזיון נפרץ, אבל בדרך כלל הן מתגלות מחוץ לזרם המרכזי של השיח הציבורי. במערכת הפוליטית קריאות כאלו נשמעות בעיקר בשמאל המובהק, ורק בשנים שבהן השמאל נמצא באופוזיציה. בכלי התקשורת הן מובעות בעיקר בעיתון בתפוצה נמוכה-יחסית, המשמש בית לקהל מובחן מבחינה פוליטית, שרבים מכותביו מייחלים שוב ושוב לכך שמדינות המערב או "העולם" יפגעו מעט בישראל כדי "להציל אותה מידי עצמה", להכריח אותה לשנות את מדיניותה או להחליף את השלטון בה. אולם בממשלה מכהנת שמזמינה, או לפחות מקבלת ללא התנגדות, התערבות זרה כזאת, טרם נתקלנו.
ההבדל בין התבטאויות בזירה התקשורתית לבין אלו של מנהיגים פוליטיים הוא מהותי. איפוק ושיקול דעת זהיר אינם בהכרח מידות טובות אצל בעלי טור בעיתון, אנשי אקדמיה שמתעניינים בפוליטיקה או אמנים. תפקידם החברתי הוא גם להתסיס את השיח ולשבור מוסכמות. כאשר פרופ' משה כהן איליה מדבר מדם ליבו (כפי שתיאר נתניהו את דבריו של הנשיא טראמפ), יש תועלת חברתית בדבריו גם אם הצעתו נדחית על ידינו בתוקף. היעדר עכבות בדבריו עשוי לאתגר הרגלי חשיבה באמצעות העלאת רעיונות בלתי שגרתיים. לעומת זאת, מנהיגי מדינות כמו טראמפ ונתניהו אמורים לייצג את מדינותיהם מתוך דאגה זהירה לאינטרסים שלהן ולכבודן.
לגוף העניין, אני מקווה שהניסיון לפתור את בעיית האימפריאליזם המשפטי הפנים-ישראלית באמצעות לחץ חיצוני יישאר במסגרת המוגבלת של פרובוקציות אינטלקטואליות. שופט העליון נועם סולברג הזכיר, בהתבטאות נדירה בתגובה לדבריו של פרופ' כהן, את אבדן הריבונות היהודית בישראל בעקבות פנייתו של הורקנוס השני לשליט רומא פומפיוס להתערב בסכסוך ירושה בבית חשמונאי. למרבית הצער, זאת איננה דוגמה יחידה בהיסטוריה שלנו. אסא מלך יהודה ופקח בן רמליהו מלך ישראל פעלו באופן דומה, בזמנים שונים, בפניות למלך ארם כדי להכריע סכסוך פנימי, ואילו אחז מלך יהודה פנה בעניין זה למלך אשור. התוצאות לא היו טובות בכל המקרים. הושע, חזקיהו וצדקיהו ניסו בחוסר הצלחה ללהטט בין המעצמות האזוריות, לפנות לעזרת מצרים כדי להשתחרר מן האחיזה המסופוטמית, וגרמו בכך לנזק גדול. הניסיון ההיסטורי בהנעת מעצמות זרות למקד בנו תשומת לב הוא גרוע מאד. הלשנות לשלטון זר ליוו את דברי ימי הגלויות בכל הדורות, כולל פרקים אפלים בהיסטוריה המאוחרת-יחסית של המאבק בין החסידות למתנגדיה. עדיין לא מאוחר להתרחק מן המסורת הגרועה הזאת. יש לקוות שראש הממשלה יקרא בקול ברור לניהול המחלוקת הפנים-ישראלית באמצעות הדמוקרטיה הישראלית ובכליה שלה בלבד.
פרופ׳ רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
מנהיגי מדינות כמו טראמפ ונתניהו אמורים לייצג את מדינותיהם מתוך דאגה זהירה לאינטרסים שלהן ולכבודן
