יש ביטוי נהדר בעברית המדוברת שקשה לתרגם אותו לשפות אחרות: "אלה סיפורי לילה שאנחנו מספרים לעצמנו". על אף שהדימוי שעולה בראש של הורים שמשכיבים את ילדיהם לישון וקוראים להם ספר מאויר, לביטוי אין שום קשר להורות ובוודאי שלא לילדים. אלא, הוא מתאר מציאות שבה משפחות אלו, שגרמו להן להאמין שאיום גדול נעלם, מוצאות את עצמן משכיבות את ילדיהן לישון במקלטים.
אין ספק שסיפור הלילה הכי המפחיד נשמע בשנים שלפני 7 באוקטובר. מדי לילה חזרנו על אותו מיתוס שחמאס מורתע, מתמקד בפיתוח עזה, ולא היה לו שום כוונה לתקוף. יותר מ-2,000 ישראלים, חיילים ואזרחים, הושכבו לישון לצמיתות בגלל הסיפור הזה. אבל הסיפור לא הסתיים שם. בעקבות מבצע הביפרים ומכשירי הוואקי-טוקי, ההתנקשות בחסן נסראללה והפלישה המוצלחת של צה"ל לדרום לבנון בסתיו 2024, אמרנו לעצמנו שחיזבאללה גמור. עכשיו אנחנו יודעים עד כמה חיזבאללה עדיין לא גמור ומסוגל להפגיז את צפון ומרכז ישראל במאות רקטות. אילו הסיפור היה אמיתי ולו במעט, הצבא לא היה מתכונן כפי שהוא מתכונן כעת לכניסה קרקעית גדולה לדרום לבנון.
בפרט לגבי איראן, לא היה מחסור בסיפורים שסיפרנו לעצמנו. הנהגת המשטר התפרקה, ארסנל הטילים שלהם כמעט אזל, והעם האיראני היה מוכן לקום ולתפוס את חירותו. כל זה לא היה לגמרי מדויק, ובמקרים קריטיים, אפילו לא קרוב למדויק. כשכתבתי מאמר זה ביום ה-16 למלחמה, הייתי צריך לרוץ שוב ושוב לממ"ד שלי.
על אף שפוליטיקאים עשויים להאשים את האלופים והמטה הכללי בסיפורי הבדיות האלה, אך לאף סניף של ממשלת ישראל אין מונופול על השמעה של הסיפורים הללו. תופעה זו אפילו בכלל לא חדשה.
זוכרים איך מצרים וסוריה לא עמדו לתקוף ביום כיפור 73'? זוכרים כיצד יאסר ערפאת, בחתימתו על הסכמי אוסלו ב-1993, נשבע סופית להפסיק את הטרור? זוכרים כיצד נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 עמדה להפוך את המדינה לשכנה שלווה? וזוכרים איך ההתנתקות מעזה בשנת 2005 תביא עידן של שלום במזרח התיכון?
למרות הנזק הבלתי הפיך שסיפורים אלו גרמו, קשה להאשים את מנהיגינו על כך שסיפרו אותם. בדיוק כמו ילדים שצריכים להרגיש בטוחים במיטה בלילה, בני אדם - ובמיוחד ישראלים - זקוקים לתקווה. אבל יחד עם ההישגים ההיסטוריים באמת של צבאנו, התוצאה החשובה ביותר של מלחמה זו חייבת להיות סוף לסיפורי לילה מסוכנים. אנחנו יכולים להקריא אותם לילדינו במקלטים, אבל אסור לאפשר להם שוב להרדים אותנו, הוריהם.
לגבי איראן, לא היה מחסור בסיפורים שסיפרנו לעצמנו. כולם לא היו לגמרי מדויקים, ובמקרים קריטיים, אפילו לא קרובים למדויקים
