המדינה היא אלימות, היא המונופול על האלימות, ולא צריך לקרוא את הובס כדי להבין את הנקודה הזאת. אחרי שמגרדים את שאר השכבות, נותרת בבסיס המדינה האמת הקשה הזו. מדינה ריבונית היא זו שמפציצה מדינת אויב שמאיימת על קיומה ועוצרת חוליות טרור מאיימות על אזרחיה. מדינה ריבונית, וממילא גם החיילים שלה בסדיר או במילואים, עושים מעשים מורכבים מוסרית משום שבסופו של דבר הם צריכים לשמור על המדינה - וזה אומר לא פעם להשתמש באלימות.
אבל המדינה היא גם גורם מסורבל. היא לא יכולה להתמודד במהירות המספיקה עם גורמים פרטיים, אזרחיים, או סמי-מדינתיים. היא מתקשה לתת מענה לכל האזרחים שלה בכל מקום שהם. העובדה הזו נותנת תמריץ לאנשים להחליט שצריך לשבור את המונופול על האלימות.
ביהודה ושומרון זה פועל כך. עוד ועוד מקרים של אנשים שיוצאים לפגוע בפלסטינים, מקרים שהופכים קטלניים יותר ויותר. התגובה לכך לרוב היא "זה לא קרה", תגובה שהופכת מהר מאוד ל"זה קרה וזה טוב". איך מצדיקים מעשים נוראיים כאלה? מצביעים על אוזלת ידה של המדינה. הצבעה נכונה לכשעצמה בלא מעט מהמקרים. אם המדינה בהתנהלותה הרגילה לא מצליחה לתת מענה לביטחון המתיישבים, הרי שאנשים אלימים פרטיים יעשו זאת. זה ההגיון היושב בתשתית התמיכה באלימות הזו.
המעשים הנוראיים האלה פסולים מוסרית. זו עובדה, אבל זה לא הכל. נקודה נוספת היא שתומכי האלימות ביהודה ושומרון בעצם מקדמים את המשוואה הבאה. משום שהמדינה לא אפקטיבית מספיק לטענתם, אנשים צריכים להפעיל אלימות בעצמם, כלומר, ליצור מוקדי אלימות אזוריים. בעברית - מליציה. מליציה היא ההפך ממונופול על האלימות, היא ביזור של האלימות. תופעה אנטי-ריבונית.
אם כן, הנה לכם המשוואה האמיתית - כדי לתת מענה לבעיה אמיתית של ביטחון המתיישבים ביהודה ושומרון, תוך הבנה שמדינה היא גוף חזק אך גמלוני, יותר ויותר אנשים תומכים בפירוק המונופול על המדינה, כלומר, פירוק המדינה. הרווח לשיטתם אולי גדול בטווח הקצר, אבל כדאי שישימו לב שהמחיר הוא בלתי נסבל בטווח הארוך.
לפי אותו "היגיון" של אוזלת יד שלטונית שמאפשרת אלימות חסרת רסנים, אזרחים בנגב ובמשולש יקימו מיליציות חמושות ויצאו למחוק משפחות שלמות בפזורה, קורבנות עבירות מין יצאו למסעות נקמה אלימים בפדופילים, במערכות החינוך בהם הם גדלו, ובקהילות שלהם. וחקלאים בפריפריה יצאו למסעות שחיטה ושריפה של עדרים השייכים לחוות מתחרות. ברגע שהזכות להפעיל כוח נגזרת מ(חוסר) היעילות של המדינה ולא מעצם ריבונותה, ומורחבת לאלימות חסרת רחמים ואבחנה, המרחב הציבורי הופך לזירת לחימה וטבח בין קבוצות שונות, והמדינה מפרקת את עצמה לטובת אנרכיה רצחנית שבה הכוח הוא החוק היחיד, ושום דבר לא עומד בפניו. מצב שבו בטווח הקצר אולי מושג "ביטחון" נקודתי, אך בטווח הארוך המבנה הלאומי כולו קורס אל תוך מלחמת אזרחים חסרת רסנים.
אנחנו בתקופה של מערכה גורלית על עתידנו. תקופה של אלימות, שמסוגלת להוביל לתקופות בטוחות ושלוות יותר בהמשך. אך אם נוותר על המונופול של האלימות, השד הזה יצא מבקבוק הריבונות, ואנו עלולים לטבוע בנהרות של דם.
עוז בן נון הוא מנכ"ל מרכז ריבוא - הבית הרעיוני של ברית המשרתים
