קשה שלא לגלגל עיניים נוכח סדרה חדשה שמתרחשת במגזר החרדי. עוד לפני הטלטלה של השנים האחרונות ביחסים עם החברה הישראלית, על רקע סוגיית הגיוס (שהיא בעצמה מטאפורה לשאלת השותפות במדינה לקראת מהפכה דמוגרפית), ניכר שהקונספט מוצה ונדרש טייק מקורי במיוחד כדי לחלץ ממנו אמירה מקורית ומעניינת. הפנייה לז'אנר האימה ב"מלאך משחית" או הפופ המתוחכם של "שבאבניקים" הן דוגמאות רלוונטיות.
"בהסתורה", שעלתה שלשום בכאן 11, מודעת לעייפות הזאת ואף מסתלבטת עליה: אחת הדמויות מקבלת את הכינוי "שירה האס", השחקנית שמניותיה הלאומיות והבינלאומיות זינקו בעקבות הטרנד שהפך את "שטיסל" ו"המורדת" ללהיטים. לעומתן, הסדרה של יוסי מדמוני ואבי תפילינסקי מתיימרת לחדש מנקודת המבט: היא מביאה את סיפורם של ה"אנוסים", קרי חרדים וחרדיות שמאסו במסגרת הקפדנית והקשוחה ומוצאים מרחב בטוח להביע את עצמם, מבלי לנטוש את משפחותיהם. האמת שלהם מחייבת אותם לשקר בלי הפסקה לסביבתם הקרובה ביותר, והניגודיות הקיצונית הזאת לא יכולה אלא להוביל למשבר.
הדיסקליימר בפתיחה מצהיר על השראה מהמציאות, ולא מסובך לדמיין אותה. אלא שמהר מאוד מתגלים הסדקים בקירות הבית של מאכער מפוקפק בשם יוסי זוכמיר (גל תורן), שבו מתקבצים פליטי ופליטות המגזר כדי לאכול שרימפס בנחת ולרקוד בלי מחיצות. הבחירה למקם את העלילה בתקופת הקורונה, למשל, נועדה להקל כביכול על הלוגיסטיקה של ההתכנסות (בידודים וכד'), אבל היא לא משכנעת (ומה הם עשו קודם?) ואף מוזרה (מי זכר שכל כך הקפידו שם על התקנות). גם רמת המידור והחשאיות שהקבוצה מתהדרת בה לא ממש תרשים את סוכנויות המודיעין במערב.
אולם מה שהכי מעיב על "בהסתורה", ואף מאפיל על המיומנות המוכרת של מדמוני בהעמדת סצנות יפהפיות של אינטימיות ופיוטיות, היא שהתוצאה לא מספיק מעניינת כדי להתגבר על השחיקה הנ"ל, שכאמור נובעת לא רק מסיבות אמנותיות. דווקא היושרה המרעננת של הסדרה, שלא מנסה להדביק לקהילת ה"אנוסים" כתרים לא לה ("גשר", "תקווה" וכו'), מציפה את השאלה המפורסמת שסדרה על חרדים לא מתקיימת בלעדיה: מה הפשט?
משום שמעבר לטרגדיה האישית והנוגעת ללב של המנהיג הנכלולי, המורה הלסבית, החזן המבולבל, בן האדמו"ר המבוהל, החסיד של גור שרק רוצה חיבוק (דוד וולך בהופעה ראויה לציון) ואחרים, "בהסתורה" נשארת לרוב מאחורי אותה חומה עליה כבר טיפסנו שוב ושוב ושוב: גם אם מפעם לפעם מתגלה איכשהו פרט חדש, טקס ההצצה עצמו הולך ומאבד מקסמו. איך אומרים ביידיש? לפעמים קיגל הוא רק קיגל.
בקטנה
אחרי שהקדישו שלשום פחות מדקה להרג משפחת עודה (אבא, אמא וילדים בני חמש ושבע) בידי כוחות מסתערבים, במהדורת חדשות 12 שודר אמש סרטון באורך של יותר משתי דקות שבו מפקד מלהיב את חייליו לקראת כניסה ללבנון. לצד נאומי מוראל מוכרים (ויעדים לא ממש מציאותיים), הוא גם קרא "יאללה בוא נזיין אותם" והאירוע נחתם בשירת "זכרני נא" המונית. מעבר לרצון הבסיסי להביס אויב ושכל הלוחמים ישובו בשלום, שידור הסרטון הוא לא "חדשות", אלא זעקת "תראו! אנחנו לא בוגדים כמו שאומרים עלינו בגלל פרשת שדה תימן!". כמובן שזה יעזור לקרב נגד מכונת הרעל כמו טיפות שמן זית נגד סרטן.
