לא משנה מה כתוב לכם בלוח השנה, אירועי יום העצמאות של ישראל מתחילים רשמית מהרגע שנערים ברחבי המדינה מתחילים למכור דגלונים קטנים לרכב בצמתים עירוניות. נתקלתי בזה לראשונה השבוע, וחשבתי לעצמי שהפעם זה התחיל יחסית מוקדם. בכל זאת, עוד יש לנו את פסח עד אז, לא? מצד שני, הימים הם ימי מלחמה, וקצת פטריוטיות אולי לא תזיק כאן.
מה שכן, לאחרונה נתקלתי שוב ושוב בישראלים – לרוב ישראלים מסוג נבחרי ציבור שאני ואתם משלמים להם את המשכורת – שדווקא נראים כמועמדים טובים לרכישת 2 דגלונים לרכב לקראת יום העצמאות הקרוב: אחד, זה עם המגן דוד, ואחד נוסף, עם הפסים והכוכבים. בצעד שקצת עבר פה מתחת לרדאר (או מתחת למסך, במקרה הזה) בישר השבוע השר קרעי לחברי ועדת התקשורת בכנסת, כי הסעיף בחוק שמחייב פלטפורמות סטרימינג בינלאומיות להשקיע אחוז מסוים מההכנסות שלהם כאן בהפקות מקור ישראליות – פשוט יוסר לאלתר.
לפני שנסביר מה (או מי) הביא לסיבוב הפרסה המפואר הזה, ניתן קצת רקע: במדינות רבות בעולם נהוג שפלטפורמות תוכן כמו נטפליקס, דיסני ודומיהן, משקיעות כסף בהפקות מקור במדינות בהן הן פועלות. הדבר בא לייצר שוויון בינן לבין פלטפורמות מקומיות - כמו הוט או יס בישראל - שמחויבות לייצר הפקות כאלה מתוקף הרישיון שלהן, וגם כדי לסייע לתעשיית היוצרים הישראלית. הגיוני, נכון? אז זהו, שביום א' האחרון חברי הוועדה שמעו מהשר שהבקשה לשינוי מגיעה ישירות מלשכת רה"מ, שבעצמו פשוט קיבל דרישה מנשיא ארה"ב: דונלד טראמפ. כן, אחרי חודשים ארוכים של דיונים, ועדות והצבעות, סעיף משמעותי אחד בחוק, פשוט הלך.
ברור שיש אינטרסים עסקיים וכלכליים בין ארה"ב לישראל, ובשעה שהמדינה החזקה בעולם לוחמת לצידנו כנגד ציר הרשע, בוודאי שקשה יותר לסרב לבקשות מהבית הלבן. אלא שקשה שלא לקשור בין האירוע הזה, לבין צעדים מביכים אחרים שראינו כאן לאחרונה. מספיק אם נזכיר את השרה עידית סילמן, שלקחה פסק זמן מענייני המשרד להגנת הסביבה כדי לפנות לנשיא ארה"ב כדי שיטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ועל גלי בהרב-מיארה. במקביל, נראה שטשטוש הגבולות הזה לא נופל על אוזניים ערלות. כזכור, טראמפ בעצמו הרגיש חופשי להשתלח מספר פעמים בנשיא הרצוג בעניין החנינה של נתניהו, משל היה זה פקיד זוטר שלו מאזור החדר הסגלגל.
בסך הכל שנתיים לפני שמדינת ישראל מגיעה לגיל גבורות, וכחודש לפני עוד יום עצמאות, זה מרגיש יותר ויותר שאנחנו קצת מתקנאים במדינות אחרות. כלומר, מדינות במובן של הוואי, קולורדו ופנסילבניה. פתאום מילים כמו ריבונות או לאומיות, נשמעות קצת תלושות, כשמנגד האפשרות להרגיש חלק מ"ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים". אז סבבה שכבר שבועיים וחצי כולנו בעורף מרגישים קצת חיילים כמו של טראמפ, אבל לפחות שנדע אם זה בנייבי או במארינס, אה?
כחודש לפני עוד יום עצמאות, זה מרגיש יותר ויותר שאנחנו קצת מתקנאים במדינות אחרות. כלומר, מדינות במובן של הוואי, קולורדו ופנסילבניה