יותר מכל דבר אחר, דינה פרץ חושבת על חג הפסח. הראש טרוד בקניות ובניקיונות הבית בשלומי, אבל הגוף רחוק משם - בלובי של מלון "רמאדה" בנתניה. "את לא פה ולא שם", היא אומרת.
מצד אחד, במלון שעל חוף הים שקט כרגע הרבה יותר מאשר בשלומי המטווחת. מצד שני, יש געגועים הביתה, והמטבח לא ינקה את עצמו.
3 צפייה בגלריה
המפונים למלון "רמאדה" בנתניה: כרגע מדובר במבוגרים שמתקשים להגיע למקלטים ובמשפחות עם ילדים
(צילום: יריב כץ)
דבר אחד בטוח: את ליל הסדר היא מתכוונת לחגוג בבית. אחרי שני חגי פסח רצופים שבהם הייתה מפונה בשל מלחמת "חרבות ברזל", המחשבה על ליל סדר נוסף במלון לא מושכת אותה במיוחד, בלשון המעטה.
תושבי הצפון לא פונו מבתיהם בסבב הלחימה הנוכחי, אך מימון של קרנות פילנתרופיות שונות מאפשר לקבוצות של תושבים מיישובי קו העימות, בעיקר קשישים ומשפחות שבהן הרבה ילדים או ילדים עם צרכים מיוחדים, להתפנות לבתי מלון לתקופת זמן קצובה.
3 צפייה בגלריה
"לא בעד פינוי מלא, אבל כן מכוונים להפוגות". המפונים מהצפון במלון בנתניה
(צילום: יריב כץ)
"זיהינו שיש לחץ גדול מצד אוכלוסיות של מבוגרים שמתקשים להגיע למרחב המוגן", אומר ראש מועצת שלומי, גבי נעמן. תחילה נתרמו עבור קשישי שלומי 30 חדרי מלון בנתניה, ובהמשך הגיעה תרומה של 20 חדרי מלון בחיפה. בשבוע הבא, בזכות תרומות נוספות, יהיה אפשר לשכור כ-400 חדרי מלון נוספים.
"אנחנו לא בעד פינוי מלא, אבל כן מכוונים להפוגות - יומיים-שלושה, שבוע-שבועיים - בהתחלה של הקשישים ובהמשך נגיע לאוכלוסיות נוספות", אומר נעמן.
המלון הפך לבית שני
דינה פרץ הגיעה למלון בנתניה יחד עם חברותיה מיכל ברקן, מיכל יחיאלי ורחל שטרית, כולן בתחילת שנות ה-70 לחייהן. בבית, בשלומי ובמושבים הסמוכים אליה, הם השאירו ילדים ונכדים, שנאלצים לרוץ אל הממ"ד או אל המיגונית ללא התרעה מקדימה.
"זה קשה", הן מספרות, "ממש לא פשוט לרוץ למרחב המוגן בכל פעם". להחלטה לעזוב, מתלווים לעתים גם שיקולים משפחתיים: אחת מהן מספרת שבעלה חושש כל כך מהאזעקות, שהוא בקושי יוצא מהממ"ד; אצל השנייה המצב הפוך: הוא מתעקש להישאר מחוצה לו.
"אחרי שחזרנו עוד המשכתי לנעול את הדלת, לא הסכמתי שיהיה בבית חלון פתוח", אומרת פרץ. חלפו חודשים עד שחשה ביטחון מלא, וכעת הוא שוב מתערער. "לא האמנו שזה יקרה שוב", אומרת יחיאלי, "כבר חשבנו שהכול בסדר, שהגענו לשלווה. התרגלנו לחזרה - והנה זה שוב קורה"
כך או כך, השהות בנתניה מאפשרת לשחרר את המתחים ולישון קצת יותר בשקט, אבל עכשיו הן כבר רוצות הביתה. "כל כך רציתי להתפנות", אומרת יחיאלי, "אבל היום כבר נראה לי שדי".
לאחר ה-7 באוקטובר, חדרי המלון הפכו לבית שני עבור פרץ וחברותיה. האפייה והבישולים הצטמצמו לכירה חשמלית במרפסת, במקרה הטוב; מכונת כביסה הן חלקו עם שאר יושבי המלון. "את רוב הכביסה כיבסתי ביד", אומרת פרץ, שפונתה אז למלון בירושלים, "חזרתי לימי הביניים".
לצד זה, היו גם צדדים יפים לתקופה הממושכת בבית המלון. פרץ, למשל, למדה לצייר. "בחיים שלי לא החזקתי מכחול, ובתקופה במלון ציירתי 48 תמונות", היא מספרת. כשעזבה, הותירה רבות מהן במלון, כתרומה.
לפני שנה בדיוק תמה סוף סוף תקופת הפינוי. בשונה מקריית-שמונה, שם רבים מהתושבים לא חזרו הביתה, הרוב המוחלט של תושבי שלומי בחר לשוב. "ראינו שהכול מתפקד, הכול רגיל", אומרת יחיאלי.
פרץ מוסיפה: "את רוצה להיות בתוך הבית שלך. את לא יכולה לעזוב את המקום שבו חיית כל החיים, את הבית שעבדת בשבילו".
אולם, לשמחת השיבה התלווה חשש גדול: שהשקט עדיין לא חזר, שהגבול אינו בטוח. "אחרי שחזרנו עוד המשכתי לנעול את הדלת, לא הסכמתי שיהיה בבית חלון פתוח", אומרת פרץ. חלפו חודשים עד שחשה ביטחון מלא, וכעת הוא שוב מתערער.
אחרי זמן כה ממושך מחוץ לבית, אף אחת מהן לא רצתה לשמוע יותר על בית מלון, והנה הן שוב מפונות, גם אם לזמן קצר הפעם. "לא האמנו שזה יקרה שוב", אומרת יחיאלי, "כבר חשבנו שהכול בסדר, שהגענו לשלווה. התרגלנו לחזרה - והנה זה שוב קורה".
ובכל זאת, אין לה שום ספק שגם הפעם היא חוזרת הביתה, אל הילדים והנכדים שנותרו בשלומי.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.03.26
