כמה מוזר היה לפנות ימינה מכביש 34 לכביש 232 באחד מהבקרים של תחילת השבוע ולגלות שמכל התחושות בעולם, התחושה שמשתלטת עליך היא דווקא שלווה. איך זה יכול להיות? הרי לפני פחות משנתיים וחצי נרצחו כ-300 ישראלים על הכביש הזה לבדו, כביש הדמים, שהפך לאנדרטה באורך 80 ק"מ ולנסיעה שהיא (עדיין) טריגר אחד ארוך ומסויט. ובכל זאת – סוג של שלווה, ולבטח שלווה יחסית, ממלאת אותך פתאום.
אנחנו נוסעים בכביש הריק; השמיים כחולים, ריקים מטילים ומעננים, השדות ירוקים, המטעים פורחים, מים זורמים בנחלים, אודם הכלניות כמעט ונעלם לטובת הצהוב הבוהק של החרציות ופרחי החרדל. בצידי הדרכים כבר אפשר לראות את הצהוב הכמוש של הקיץ וקוציו מתחילים לנגוס בעקבי האביב שעוד רגע מוותר ונסוג. הריאות פולטות את אוויר המקלטים המעופש שהצטבר בהן ומתמלאות מחדש. אם לא היית יודע איפה אתה ומתי, אפשר היה לטעות ולחשוב שפסטורלי. אלא שאחרי כמה דקות של נסיעה שלווה, כשכבר מתחילים להתרגל לשקט ואפילו ליהנות ממנו, נזכרים ונלחצים: מה זה השקט הזה?! יותר מדי שקט פה! כן, מוזר להיות ישראלי. מוזר מאוד.
ועדיין, עדיף השקט המוזר על הרעש המוכר. זה היום ה-18 למלחמה וישראלים רבים ותשושים – רובם המוחלט חסרי ממ"ד שנאלצים, כמו כותב שורות אלה, לרוץ שוב ושוב למקלטים ציבוריים באישון לילה, ודאי אלה המטופלים בילדים קטנים – בחרו להימלט מן האספלט ומן הערים המקומטות אל השקט היחסי שמציעים חבלי הארץ המופגזים פחות, כמו מצפה-רמון, הערבה והעוטף. ברוב המקומות האלה תתקשו למצוא מקום אירוח פנוי, ודאי בסופי השבוע.
המפגש בין המפונים על דעת עצמם לאלה שהיו מפונים כנגד רצונם עד לא מזמן מייצר רגעים נוגעים ללב של השתקפויות. אחרי הכל, המארחים של היום היו האורחים של אתמול. "אתה רואה את התל-אביבים ואת החיפאים מגיעים הנה", אומר בעל צימר במושב עין הבשור, "והם על הקצה. מרוטים, תשושים, לחוצים מכל דבר, טראומטיים לגמרי". "אתה רואה את האנשים שחיים פה בעוטף", אומרת חיפאית שהגיעה להירגע, "והם עדיין על הקצה. טראומטיים לגמרי. מרוטים, לחוצים מכל דבר". במבט מהצד, שניהם צודקים. אבל מה שיותר חשוב: שניהם מביטים זה בזה בחמלה ובשותפות גורל שמזכירות לך שעוד יש תקווה.
טעם גן עדן
חדוה קבסה וגונן שדה מעין הבשור פתחו את בית הקפה "החצר האחורית" באוקטובר 23', רגע אחרי, במה שהיה בית אריזה למלפפוני בייבי. המקום (תערובת של חנות, גלריה ומסעדה) די מלא כבר בשעת בוקר מוקדמת במקומיים, חיילים ואורחים מהמרכז. "באנו לפני ארבעה ימים", אומר זוג מבוגר מראשון-לציון שלא רוצה להצטלם. "לא רצינו לעזוב את הבית, אבל אחרי שנפלתי בחדר המדרגות בדרך למקלט ובנס לא שברתי כלום, החלטנו לעזוב לכמה זמן", אומרת האישה. עד מתי? "אני כבר רוצה הביתה", אומר הגבר, "בסוף אין כמו בבית".
חדוה מניחה מולנו מאפה שהרגע יצא מהתנור ופרוסות של לחם שחור וחם עם ריבת עגבניות טרייה. מדי פעם עובר מי מאנשי המושב, זה עם קרטון עגבניות שרי שהרגע נקטף, זה עם מלפפון טרי. "פה זה גן עדן", אומר אחד מהם. אנחנו נוגסים ומשוחחים.
חדוה וגונן מארחים את בתם, שהגיעה מדירתה חסרת הממ"ד בתל-אביב. "אנשים מגיעים הנה", אומר גונן, "ודבר ראשון מתחילים לחפש, איפה המקלט, איפה המיגונית, לאן רצים. הילדים מבולבלים. אתה ממש מרגיש את ההיסטריה. בימים הראשונים הם עוד עם האפליקציות ומקבלים התרעות מהמרכז כל הזמן. הרבה לחץ".
זוג תל-אביבי עם ילד קטן מתיישב בשולחן סמוך, מזמינים קפה ומיץ וארוחת בוקר. הילד מתרוצץ בין השולחנות. הכל נראה כל כך נורמלי, שזה מרגיש כמו הזיה.
יעל, בת 11 וחצי: "היו המון אזעקות. גם הפחד של ההורים לא עזר. אבל עכשיו אני רגועה. אני מדברת בזום עם חברות שנשארו בבית והן נראות לי עוד יותר לחוצות. מבינה אותן"
"כן, יש בזה מן ההזיה שאנשים מגיעים הנה כדי לנוח", אומר גונן. כשהקפה שלנו מגיע, הוא אומר: "הרבה שנים התרעמנו, איך יכול להיות שאנחנו פה בעוטף מופגזים ובתל-אביב שותים קפה וחיים רגיל? איך זה שאנחנו סובלים והם מבלים? אבל היום אני מבין שזה לא בא ממקום של אסקפיזם או ממקום של 'לא אכפת לנו' מה קורה במדינה - אלא ממקום של לשמור על שפיות, של להמשיך לחיות. וזה דבר חשוב".
"הרבה מהאנשים פה בעוטף", אומרת חדוה, "היו מפונים הרבה זמן, גרו במרכז ובצפון וקיבלו יחס נהדר – ועכשיו חשוב להם להחזיר טובה. פתחנו כדי להציע לאנשים נחמה, מקום לנשום בו".
הסבא ההולנדי
ב"נור גלמפינג", לא רחוק מעין הבשור, בהחלט אפשר לנשום. זה אחד מהמקומות היפים באזור. הבתרונות שמסביב עוד מכוסים ירוק וחמורים רועים בהם בשלווה. שני יענים אצים-רצים מפה לשם, שרידים אחרונים לחוות יענים גדולה שהייתה פה. היא הוקמה בשנות ה-80 על ידי מייק ון חרבנברוק, הולנדי שהגיע לישראל והתאהב במקום ובאישה (צופיה). מייק הלך לעולמו לפני כשנה וחצי. בתו לורן לקחה את המקום תחת חסותה והפכה אותו לאתר נופש מתוקתק. לאחרונה פתחה במקום גם עגלת קפה בשם "אופָּה" (סבא בהולנדית).
בסוף השבוע היה מלא וכך צפוי להיות גם סוף השבוע הזה. "אם יש ביטולים, המקומות נתפסים מהר", אומרת לורן. אבל החשש הגדול שמרחף מעל כל התיירנים באזור הוא פסח המתקרב. נכון לעכשיו, כל המקומות מוזמנים והכל מלא, אבל מי יודע מה יילד יום.
כרגע נמצאות במקום שלוש משפחות מהמרכז. בעגלת הקפה אני פוגש את אביגיל שהגיעה עם בן זוג ושני ילדים, בני 11 ושבע. הצוואר שלה תפוס והיא מעשנת בשרשרת. "אנחנו גרים במרכז תל-אביב בדירה בלי ממ"ד, ולרדת עם הילדים ארבע פעמים בלילה זה היה יותר מדי", היא אומרת. "אחרי שנפלו רסיסים אצלנו ברחוב והילד הצעיר חזר פתאום להרטיב במיטה, החלטנו שדי. נסענו לאחותי במודיעין, אבל אחרי כמה ימים נהיה לנו צפוף מדי והחלטנו לבוא הנה. זה היה מדהים להגיע לכביש 232 ולהרגיש פתאום בטוחה.. זה הזוי".
בני הזוג עובדים ומטפלים בילדים לסירוגין – היום זה היום שלו לצאת לעבוד ושלה להישאר. "אפשר היה להרגיש את ההבדל על הילדים בצורה מיידית", היא אומרת. "ביום הראשון הגדול שאל אם הטלפון שלי התקלקל – כי לא היו התרעות ואזעקות. אבל ראינו שהשקט עושה להם טוב".
"לילדים זו חזרה לשפיות. שמע", היא אומרת כשבנה מתרחק מעט, "הילדים נדפקו לגמרי. חוץ מלהרטיב הם לא היו מוכנים לישון לבד, הקטן התעקש לישון ליד הדלת של הבית. עכשיו תראה אותם, הורידו דריכות, הם משוחררים, משחקים בשלווה, מסכימים להתרחק מאיתנו. זו השפיות שלהם". ועדיין, היא אומרת, "קשה לתפקד. למרות שהאנשים פה, שהיו מפונים בעצמם, עושים הכל כדי להקל עלינו".
עד מתי תישארו?
"לא יודעת. אין מקום בטוח בארץ, אבל כאן לפחות יש קצת תחושת ביטחון ואפשר לנשום. כרגע לפחות".
גם מלון "ארץ צאלים" שבקיבוץ צאלים נהנה, אם אפשר לומר זאת כך, מתפוסה נאה יחסית לאמצע השבוע. "כרגע", אומר ארן וילר, מנהל המלון, "כל מי שהיה כאן בסופ"ש התפנה ואנחנו מחכים לאורחים הבאים". יש פה תערובת של חיילים ואזרחים, ועובדי המקום עוד מנסים להיאבק בשרידים העקשניים של סופת החול שהכתה באזור בסוף השבוע שעבר והבריחה את האורחים מהמרכז והצפון.
"כשהמלחמה התחילה", אומר וילר, "הכל נעצר לכמה ימים. היו ביטולים, הייתה דממה – אנחנו אמנם רגילים, ובכל זאת היה קצת לחץ – אבל אחרי כמה ימים אנשים התחילו להגיע, מחפשים את השקט והרוגע. אבל אז, כשיש פה שקט, הוא מפחיד אותם. פה אנשים רגועים כשאין שקט".
גונן: "הרבה שנים התרעמנו, איך זה שאנחנו בעוטף מופגזים ובתל–אביב חיים רגיל? היום אני מבין שזה בא ממקום של לשמור על שפיות"
במלון אני פוגש את ליאורה סלע-דוד, יו"ר תאגיד התיירות בצאלים, שמספרת כי נתח גדול מהמפונים על דעת עצמם לעוטף הם בנות ובני משק שעזבו לעיר הגדולה ומחפשים קצת שקט אצל ההורים. כלומר, לא מדובר באיזה בום כלכלי. בסוף, אומרת סלע-דוד, "אנחנו אפילו לא על 50 אחוז תפוסה, וכולם מתחילים לדאוג ממה יהיה בפסח, שזה תמיד אחד השיאים פה".
במסעדות ובעגלות הקפה מאשרים את הקביעה הזאת. לאנשים במלחמה אין מי יודע מה חשק לבזבז כסף. רובם מסתגרים בחדרים. "אל תשכח שגם פה יש עדיין אזעקות מדי פעם והכל עוד נוכח", אומרת סלע-דוד, "בכל זאת, זה לא מצפה-רמון; זה עוטף עזה".
משפחה – אמא, אבא ושני ילדים – מגיעה מחיפה, פורקת אוטו שנראה שהועמס במהירות. אני ניגש להגיד שלום. "באנו לנוח ולהיות בשקט", אומר האב, "מה דעתך לתת לנו את זה?".
גלידה עם נוסטלגיה
מצאלים אנחנו נוסעים לקיבוץ גבולות. מחוץ לחדר האוכל אני פוגש את החברה רונית דביר, אחראית שיווק תיירות פה בקיבוץ – וטוב שכך, כי היום זה היום של השניצל. חדר האוכל של גבולות, אני למד, מבשל את האוכל בעצמו ולא מביא מוכן. ואכן, לשניצל יש טעם של בית והמטבוחה – גן עדן. אני קצת עצוב שאין מרק עם אטריות, אבל מתנחם בברז הסודה.
כל חדרי האירוח בגבולות תפוסים עד הודעה חדשה על ידי סוכנות הנסיעות הגדולה בישראל – צה"ל. לאזרחים לא נשאר מקום. "תכלס, הצבא מחזיק פה את כל ענף התיירות", אומרת דביר, עם כל הכבוד לחיפאים חרדתיים ותל-אביבים מרוטים.
גם פה מוטרדים ממה יהיה בפסח. כל המקומות כבר הוזמנו, אבל אין לדעת – וזה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לדעת. אבל מה אנחנו מדברים על פסח, כשבסוף השבוע הקרוב יציינו בקיבוץ גבולות את פורים, שנדחה. אני שואל מתי, אם כך, יהיה פסח, בשבועות? אבל רק אני צוחק.
ב"ביתהבוצ" – מרחב מתוק להתכנסויות וסדנאות שבמושב תלמי יוסף (יש גם אפשרות לינה), אני פוגש את מיכל מילגרום, שבית (או בעצם בתי) הבוץ נמצאים בחצר האחורית שלה. מילגרום מארחת את אחותה תמי מסטר ושתי בנותיה, בנות 15 וחצי ו-11 וחצי, שהגיעו מחיפה. "זה אירוח גומלין", היא אומרת. "בכל פעם שיש סבב אני באה אליה. עכשיו סוף-סוף יש לי הזדמנות להחזיר טובה ולארח".
משפחה מגיעה מחיפה, פורקת אוטו שנראה שהועמס במהירות. אני ניגש להגיד שלום. "באנו לנוח ולהיות בשקט", אומר האב, "מה דעתך לתת לנו את זה?"
משפחת מסטר (למעט האב יגאל שנשאר בחיפה) הגיעה הנה אחרי שהייתה נפילה לא רחוק מהבית שלה – בניין ללא ממ"ד וללא מקלט. "הכל היה נורא מלחיץ ומאוד מבלבל", אומרת תמי. "לקח לי כמה ימים להירגע, להוריד את האפליקציה של פיקוד העורף, לא לרוץ כל הזמן". מתי הגעתם לתלמי יוסף, אני שואל. "איזה יום היום?", שואלת תמי. "שני", אומרת מיכל. "אז באנו ברביעי", אומרת תמי. "לא", מתקנת מיכל, "באתם בראשון". "באמת?" מתפלאת תמי, "אז אנחנו פה כבר ארבעה ימים?" "כבר שבוע", אומרת מיכל.
הבנות לומדות בזום. הגדולה לא הסכימה אפילו לצאת מהחדר, אבל יעל, האחות הצעירה, יצאה בדיוק להפסקה שבין שיעור לשיעור. "פה תמיד עדיף וכיף להיות", היא אומרת. לא רק במלחמות – "בעיר הכל צפוף ולחוץ, פה שקט ונעים".
בחוץ עובר אוטו גלידה, מהרמקולים שלו נשמע בפול ווליום השיר "יש לי גלידה הכי טובה ומשובחה", כמו ד"ש מישראל אחרת.
איך את עוברת את המלחמה?
"בהתחלה לא הייתי רגועה", אומרת יעל. "היו המון התרעות ואזעקות. גם הפחד של ההורים לא עזר. אבל עכשיו אני רגועה. אני מדברת עם חברות שנשארו בחיפה בזום והן נראות לי עוד יותר לחוצות. אני נזכרת בעצמי וקצת מבינה אותן".
"לוקח זמן להירגע", אומרת תמי, "לשחרר את הלחץ, להרגיע את הפחד. פה אתה בחוץ, נושם אוויר, נושם עמוק, נושם אחרת. בינתיים אנחנו כאן, לזמן בלתי מוגבל. אני מרגישה את הפחד שלי עובר לילדות. איך אפשר לחיות ככה?"
נראה שהאחיות דואגות זו לזו. כשהאורחת הולכת לעשות טלפון, מביעה המארחת את חששה מהמצב הנפשי ומהמתח של אחותה, וכשהמארחת הולכת להביא כוס מים, מספרת האורחת שכל תושבי העוטף עדיין בטראומה. "הם לא יוצאים מזה", היא אומרת. "מה שקורה פה", אומרת מיכל, "זה מפגש של שרוטים". ¿
