ימים הראשונים של ולרי גמנוביץ' בצרפת מזכירים את הסדרה הפופולרית של נטפליקס "אמילי בפריז". תושבת חוץ שמגיעה למדינה חדשה כדי לעבוד בה, מגלה שהמקומיים לא מתים על השפה האנגלית, נוטים לסנוביזם ונאלצת להתרגל לכך שהחום הישראלי, ולא רק במזג האוויר, שאותו היא מכירה כל כך טוב, התאדה בערי צרפת.
גמנוביץ' בת ה-22, המתנשאת לגובה 1.87 מ', הבינה שכדי לממש את הפוטנציאל שלה ולהפוך לשחקנית כדורעף בכירה היא חייבת לצאת לחו"ל, עשתה רילוקיישן ובקרוב תסיים עונה שלישית כלגיונרית בליגה הצרפתית הבכירה. את שתי העונות הראשונות עשתה בעיר נאנסי שבצפון מזרח צרפת, והשנה עברה למילוז, שנמצאת לא רחוק מהגבול עם שווייץ. רק לפני שבוע זכתה איתה בגביע הצרפתי.
בדומה לאמילי, גיבורת הסדרה, גם גמנוביץ' הבינה שלימוד השפה המקומית הוא כמעט הכרחי, ובין האימונים והמשחקים היא נמצאת בשיעורי צרפתית ומודה שהיא מאתגרת. "יש הרבה חוקים, גם איך שהם מדברים, איך לבטא מילים נכון", היא אומרת. "עזבתי את ישראל כי רציתי לשחק ברמות הגבוהות ביותר. הבנתי שהדבר הראשון שאני צריכה הוא לצאת מהארץ, וצרפת הייתה אופציה טובה מאוד. הליגה טובה ומפה אני יכולה לבנות בסיס ולהתקדם הלאה".
איך בחרת את היעד?
"יש לי סוכן כבר ארבע שנים, התחלתי לעבוד איתו עוד כשהייתי בארץ. במהלך העונה בישראל היה לנו חופש, וטסתי לחופשה בצרפת. תוך כדי החופשה הוא מצא לי שני מועדונים. הגעתי אליהם לאימונים, כמעין מבחן, ואחד מהם רצה שאשחק אצלו".
מה את זוכרת מהימים הראשונים? מחסום השפה היה קשה?
"במסגרת הספורטיבית מדברים אנגלית, כי השחקניות מגיעות מכל מיני מקומות, לא רק אני זרה. לגבי ההתחלה לבד, הייתי באקדמיה בווינגייט, והחיים בפנימייה לימדו אותי והכינו אותי להרבה דברים, איך להיות עצמאית. גם בבית חונכתי לעשות הכל לבד. לא חטפתי שוק כשהגעתי לצרפת, יותר התרגשות מפרק חדש, אנשים חדשים. עליתי מרוסיה לישראל כשהייתי בת 14, זאת לא הפעם הראשונה שאני עוברת מדינה. ידעתי להתמודד".
לא אוהבת פוליטיקה
גמנוביץ' קיבלה מעמד של "ספורטאי עילוי" מהצבא, שאיפשר לה לצאת לאירופה כבר בגיל 19. בשנה שעברה היא ירדה למעמד ספורטאית מצטיינת ובתום העונה תחזור ארצה לעבור טירונות. את השפה הצרפתית הכירה מעט מבית הספר ברוסיה, שם לא ידעה איך לעכל אותה. כשהגיעה למקום שבו השפה היא טבעית, דברים התחילו להתחבר והיא חזרה לספסל הלימודים.
צפית ב"אמילי בפריז". הזדהית עם חלק מהסצנות?
"האמת שכן. הצרפתים באמת ככה. כשהם שומעים שאני שנה שלישית פה הם מצפים שאדע את השפה טוב יותר. כשנגמרות המילים שאני יודעת ואני עוברת לאנגלית, ראיתי את המבטים וזרקו לי הערות על זה".
מה ההבדלים בין הישראלים לצרפתים?
"הצרפתים פחות חמים מאשר הישראלים. לוקח להם הרבה זמן להיפתח כבני אדם. בהתחלה זה מרגיש כמו קור כזה, אולי אפילו אדישות, ושהם לא נחמדים. בישראל מקבלים אותך, הסביבה יותר עוטפת. כל השאר זה דברים קטנים, איך שאנשים התרגלו לחיות. הצרפתים נוהגים יותר טוב מהישראלים, הם לא צופרים. אויש, אני לא סובלת את הצפירות האלה בישראל".
איך זה להיות ישראלית בחו"ל בימים אלה?
"השנה התחלתי להיות יותר זהירה. אני גרה בעיר שיש בה מהגרים מוסלמים, ולפעמים אני חוששת. לא שמעתי שזרקו משהו לעברי על זה שאני ישראלית, לא קרה לי משהו בסגנון. כל מי שאני אומרת לו שאני מישראל מביע תמיכה או אומר משהו טוב. אני לא אוהבת פוליטיקה. אני גם לא נמצאת ברשתות החברתיות, רוצה להתרכז יותר במה שקורה בהווה שלי".
טיילת באזור? שווייץ ממש קרובה.
"כשיש לי זמן חופשי אני מנסה לצאת מהאזור שלי, לראות דברים חדשים. אני מאוד אוהבת טבע, מנסה למצוא אגם, הרים או מקום שאני יכולה לעשות בו הליכות. גם גרמניה קרובה".
צרפת ידועה כמדינת הפחמימות עם מאפיות טובות. מצליחה לשמור על תזונה בריאה?
"כן, בכל עיר בצרפת יש מלא מאפיות, בכל מקום! זה טעים, אבל אני שומרת, אין מה לעשות. איפה שאני גרה השנה אין מאפיות מוצלחות. אני מצליחה להסתדר עם האוכל: יש פה פירות, ירקות, דגים".
שונאת לראות אפור
מעבר לצרפתיות, עם גמנוביץ' הישראלית משחקות שלל שחקניות מלאומים שונים. על הפרקט של מילוז ניתן לפגוש שחקניות מקובה, מפורטו ריקו, שתי אמריקאיות, שתי אוקראיניות ועוד אחת מפינלנד. והמאמן? הוא בכלל מפורטוגל. "הכל מהכל", אומרת גמנוביץ' בחיוך. "ערב מאכלי עדות? אנחנו מנסות לקיים אחד, רק שלהכין ארוחה גדולה ל-14 אנשים זה לא כל כך פשוט. כל הזמן אנחנו מפתיעות אחת את השנייה, השחקניות מביאות דברים שנטעם".
איך הרגישה הזכייה בגביע?
"זה התואר הראשון שלי. מרגש מאוד, אני אסירת תודה על כך שאני חלק מזה, מהקבוצה הזו. התכוננו הרבה זמן למשחק, במיוחד מנטלית. שיחקנו מול 7,000 אוהדים, אולם ענק. זה לא פשוט, אבל כיף. כשנכנסתי לאולם הרגשתי שלכאן אני שייכת, לגודל הזה. אני אוהבת לראות איך אנשים מתעניינים בכדורעף נשים. המשחק היה בפריז: אוהדים שלנו לקחו יום חופש, שמו כסף על נסיעה ברכבת במיוחד כדי לבוא ולעודד אותנו".
איך חגגתן?
"ברכבת חזרה כולנו שתינו שמפניה, רקדנו ושרנו בקרון. כשהגענו לעיר כבר היה מאוחר, אבל המועדון אירגן לנו שולחן בבר ורקדנו עד שלוש בבוקר, כולל המאמן שהיה הכי מאושר שיש. הוא חיכה לתואר הזה עשר שנים".
מה עושה שחקנית ישראלית לבד בחו"ל בימי החגים?
"פה אין חופשה ארוכה כל כך בחגים, 'הפגרה' היא ארבעה ימים ושלושה לילות. הליגה משוחקת נון-סטופ, אנחנו מעבירות הרבה זמן ביחד, באולם או באימונים. כשיש לנו זמן חופשי אנחנו מנסות כמה שיותר להיות לבד, לקחת זמן לעצמנו".
משהו שהיה קשה לך להתמודד איתו?
"מזג האוויר הקר, זה שהכל אפור. נפשית, אני צריכה שמיים כחולים, שמש. לקום בבוקר ולראות אפור כל הזמן עושה לא טוב. גדלתי ברוסיה, זה לא שבאתי כל הזמן ממדינה שיש בה שמש, אבל התרגלתי למזג האוויר בישראל".
מקצועית, עד כמה את מרוצה מהבחירה שלך?
"מאוד. המעטפת פה מקצועית, דואגים להכל. יש פיזיותרפיסט, מאמן כושר, רופא, קליניקה. אני מקבלת דירה ורכב מהמועדון, יש לי הכל כדי שארגיש בנוח ואשחק את הכדורעף הכי טוב שאפשר".
