למא יעקבי היא טיפוס עצמאי. ככה זה כשאת גדלה בפנימייה בווינגייט וצריכה לדאוג לעצמך מגיל צעיר. בגיל 21, שחקנית הכדורמים נמצאת בעיצומה של השנה השנייה שלה בארה"ב, שם היא משחקת ולומדת באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) בלוס-אנג'לס. יעקבי, שלומדת תקשורת ומנהל עסקים, הבינה שכדי לפתח יכולות ברמה גבוהה יותר ועל הדרך לעשות תואר, עליה לעבור למכללה אלפי קילומטרים מהבית בישראל.
ולמרות ההבנה, עדיין מדובר באתגר מורכב. מאז 7 באוקטובר, המכללות בארה"ב מצטיירות כמקום לא סימפתי עבור ישראלים ויהודים שלומדים בהן, כשבמקרים קיצוניים סטודנטים נמנעו מלהגיע לקמפוס או אף נאלצו לנעול את עצמם בספרייה בגלל הפגנות פרו-פלסטיניות שיצאו משליטה.
במקרה של יעקבי, במקור מתל-אביב, המצב קצת שונה, אבל המלחמה מול איראן עדיין חודרת אל חלל הקמפוס. "לא היו הפגנות אצלנו, במשך כל השנתיים שלי פה ראיתי רק אחת", היא אומרת. "זה בקושי פוגש אותי. יוצא לי לדבר על זה עם השחקניות משום שבנייד שלי יש את האפליקציה של פיקוד העורף. כשיש אזעקה אצל ההורים, הטלפון שלי מצפצף. זה מרגיע אותי לדעת שאני מדברת איתם, שהם נכנסים לממ"ד והכל בסדר".
את עלמא זה אולי מרגיע, אבל עבור מי שלא מכיר את הצפצופים המתריעים על אזעקה, בזמן ארוחת בוקר למשל, זה רגע שיכול להיות מבהיל מאוד. "הייתי צריכה לשתף את מי שסביבי בכל הנושא של התרעות. יש הכלה והבנה מצד יתר הסטודנטים, רוצים לשמוע עוד", היא משתפת, ואז מספרת על רגע של פירגון: "כל שנה יש טקס חלוקת פרסים בקטגוריות שונות, ויש רק אחת שהסטודנטים בוחרים על מי להמליץ לסגל. הם נתנו לי את הפרס כי אני מישראל, מתמודדת עם כל מה שקורה רחוק מהבית, עם מלחמה שנמשכת מ-7 באוקטובר וכל הזמן במחשבות על המשפחה שלי".
"האמריקאים ילדותיים"
מה היחס לספורטאים בכלל במכללה?
"היחס לספורט פה מטורף, עם מעמד של כבוד. זה כיף להיות ספורטאי ולהרגיש שמעריכים אותך. בישראל פותחים על זה עין, שאת נוסעת ישר אחרי שסיימת תיכון, עדיין לא עשית צבא כמו שצריך. כיף להיות ספורטאי בחו"ל".
איך זה להיות רחוקה מהמשפחה?
"לפני ארה"ב הייתי שנה באיטליה, זאת הייתה תקופת מעבר. הייתי עדיין רחוקה מהבית, אבל ארבע שעות טיסה ולא 15. יכולתי לראות את המשפחה יותר, ולא היו לי חששות, מה שעשה את המעבר קל. אני מאוד מתגעגעת הביתה, המשפחה והחברים חסרים לי, שלא לדבר על הבדלי השעות. זאת הקרבה ששווה את זה, צריך לנצל את שנות ה-20 המוקדמות".
את צריכה לדאוג לעצמך לכביסה, לאוכל. היה מאתגר בהתחלה?
"אני גרה בדירה ולא במעונות, אבל אני רגילה לזה מהתקופה שלי בפנימייה בווינגייט. מגיל צעיר הייתי יותר עצמאית מילדים אחרים. בגלל זה ההגעה לפה הייתה טבעית".
הסתגלת לשינויים כמו זה שבשחייה, כשהמטרים הופכים ליארדים?
"זה נורא! אני עדיין לא מבינה את זה. המרחק הזה לא נתפס, לא מצליחה להבין את זה. אני לא נוהגת, אבל אצל חברות שלי הכל במיילים, הן לא יודעות קילומטרים. יש גם את הקטע עם מזג האוויר. השחקניות אומרות: 'יו, מחר יהיה 78 מעלות!'. אני מתרגמת את זה צלזיוס. זה חלק מהחוויה, מצחיק".
היה הבדל תרבותי שהפתיע אותך?
"מרגיש לי שהאמריקאים בגילים האלה ילדותיים. אצלנו בוגרים יותר, יש הבנה של החיים. אנחנו מדינה שכבר שלוש שנים בלחימה נון-סטופ. בקבוצה שלי יש שחקניות שרק סיימו תיכון והכל אצלן ורוד, בלי בעיות, בלי כלום. בסוף זאת אוניברסיטה פרטית, ולהרבה פה יש חיים של כפית זהב".
הן שמעו על ישראל לפני שהכירו אותך?
"בגלל המלחמה שהתחילה, אז כן. הגעתי באוגוסט 2024, כשהמלחמה הייתה מדוברת במכללות והיו הפגנות. כולן ידעו מה קורה, הבינו דרכי את הנושא. הן באמת התעניינו. תפקיד ההסברה שלי מורגש יותר עם כל יום שעובר. אף אחד לא נתן לי תחושה שאני לא רצויה. אחת החברות שלי מאוד שמאלנית בדעותיה, נגד טראמפ ונגד המלחמות. היא דיברה איתי על זה שאחרי ההיכרות שלנו משהו אצלה השתנה".
גפילטע, מצות וג'אנק פוד
ארה"ב ידועה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם בכל מה שקשור למזון מהיר. ברגע הזה בשיחה עלמא ממלמלת "וואי וואי" ואז מסבירה כמה לא פשוט לשמור על התזונה כשהכל נגיש כל כך: "גם אוכל שהוא לא ג'אנק פוד מרגיש פה מזויף. אני קונה ירקות, ביצים, לחם ונגיד לעגבניה יש טעם של מים. יש אצלנו במכללה סגל תזונאים מאוד רציני, והתזונאית בענף עוזרת במה שיש. דיברתי איתה על זה שקשה לי עם האוכל, והיא עזרה לי למצוא דרך לעקוף את המערכת".
מה זאת אומרת?
"אני צריכה ירקות בבוקר, ובחדר האוכל של הספורטאים לא היה. התזונאית גרמה לכך שהביאו עמדה של סלטים וירקות, כי ביקשתי. האוכל שם בבקרים הוא בייקון, ביצים, בייגלים, וופל בלגי, עמדת חביתות, עמדת בוריטו. זה כמו בסרטים. כן יש יוגורט, מעט פירות, אבל אני באה ממדינה שבה ארוחת בוקר זה סלט, קוטג' וחביתה. תחליף לקוטג' עד היום לא מצאתי".
מה את עושה בתקופת החגים, נשארת לבד?
"לא, תמיד יש מי שתארח אותי. יש רשימה של שחקניות שמזמינות אותי כבר מהקיץ, לחג ההודיה הוזמנתי כבר במאי. לאורך הקיץ, עוד לא התחילה השנה, כבר היו שש משפחות של שחקניות שהזמינו אותי. זה כל כך ממלא את הלב".
מרגישה שוני בזה שאת יהודייה?
"כן, דווקא פה אני מרגישה יותר יהודייה מבארץ. אני באה ממשפחה חילונית, ופתאום פה כל שישי אני בבית חב"ד, והחגים חשובים לי. השחקניות באות איתי לארוחת שישי, זה מעניין אותן. מוכרים עכשיו מצות בסופרמרקטים, וזה גורם לי לצחוק. בפעם הראשונה כשראיתי את זה עמדתי מול העמדה שלוש דקות, אפילו צילמתי, קטע אדיר. היו גם צנצנות עם גפילטע פיש".
