המלחמה באיראן הגיעה אל סוף השבוע השלישי שלה, וחותרת הלאה. היא נעה מסיכולים של מנהיגים ומהשמדה של מערכות נשק ומתקנים גרעיניים אל הפצצת מאגרי אנרגיה אסטרטגיים מצד אחד ומחסומי דרכים של משטרת הביטחון מצד שני. לא כך תיכננו את המלחמה, לא כך שיווקו אותה לטראמפ.
בישראל המלחמה זוכה לתמיכה רחבה, עם ספקות בשוליים; באמריקה המלחמה זוכה לביקורת מימין ומשמאל, עם ספקות בשוליים. השחקן הראשי הוא מגלומן. גם אם הוא שוחר טוב, לפחות לנו, קשה להתייחס אליו באמון. המגלומניה מידבקת: בנאומים של שחקן המשנה, ראש הממשלה שלנו, ישראל כבר איננה מעצמה אזורית – היא מעצמה עולמית. הצפרדע התנפחה לשור.
2 צפייה בגלריה
לא ברור אם המשך הכתישה מהאוויר מקדם אותנו לניצחון: הנזק ברמת־גן, שלשום
(Oded Balilty, AP)
בפני ארצות-הברית וישראל יש שתי יציאות שניתן להגדיר אותן כניצחון: הן עלו עוד בסבב הקודם, במבצע עם כלביא, ולא השתנו מאז: הוצאת 450 הקילוגרם של האורניום המועשר מתחומי איראן או, לחלופין, קריסת המשטר. האופציה הראשונה מתפצלת לשניים: פעולה צבאית שתחלץ את האורניום החוצה או הסכם עם ממשלה איראנית מוחלשת שיכלול ויתור על החומר הגרעיני.
אלה האפשרויות. למרבה הצער, כרגע הסיכוי שלהן להתגשם לא גדול. לא ברור אם המשך הכתישה מהאוויר מקדם אותנו לניצחון, לאופציה א' או לאופציה ב'. יום-יום מספרים לתקשורת בשתי המדינות שהתגלו סדקים במשטר האיראני, שהוא איבד פיקוד ושליטה, שהסוף קרוב, אבל הסדקים נשארים סדקים והסוף לא מגיע. ישראל לא בנויה למלחמות התשה. גם אמריקה לא בנויה למלחמות התשה – לא כשהמנהיג שלה קפריזי, ובחירות הביניים בנובמבר מאיימות לשתק את המשך הנשיאות שלו.
צה"ל זקוק לשבועיים-שלושה כדי להשלים את מימוש התוכניות שלו בדרום לבנון. האופטימים מדברים על משך זמן דומה באיראן. אבל המלחמה תסתיים לא על פי הלו"ז של אגף מבצעים בצה"ל אלא על פי האילוצים של הצמרת הפוליטית במדינות המעורבות.
בחזית אחת ישראל הפסידה בוודאות – בדעת הקהל האמריקאית. הטענה שישראל גררה את אמריקה למלחמה, שקרית, לפחות בחלקה, אבל נשענת על דברי הרהב של נתניהו ועל התבטאויות של שורה מבכירי הממשל, ובראשם שר החוץ מרקו רוביו. אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות בנובמבר, ישראל בצרה גדולה. במובן מסוים, היא בצרה גדולה יותר מזו שהנחיל לה האיום האיראני.
בלי שבויים
אל-חיאם היא עיירה שיעית, ארבעה קילומטרים מצפון-מזרח למטולה. בישראל זוכרים אותה בעיקר בגלל הסרט "שתי אצבעות מצידון", שצולם בחלקו שם. בלבנון זוכרים אותה מסיבה אחרת: מנגנון הביטחון של צד"ל, הפרוקסי הישראלי, הקים במצודה באל-חיאם בית כלא. חשודים עונו ונרצחו. המקום הפך לסמל. כשחיזבאללה השתלט על העיירה מחדש, הוא הביא לכלא תיירים, להציג להם את גודל הזוועה.
בסבב המלחמה הקודם, לפני שנה וחצי, ניטש קרב קשה בפאתי אל-חיאם. הדרג המדיני הורה לצה"ל לעצור. היו לו סיבות משלו.
עברנו שינוי טקטוני, אומר קצין שחייליו נלחמים עכשיו בלבנון. תפקיד הצבא הוא להגן על התושבים, להיות חיץ בין האויב לבינם. חיי האזרחים לפני חיי החיילים: זו התפיסה
השבוע השתלט צה"ל על אל-חיאם מחדש. קרב של ממש לא היה; הדרג המדיני לא התערב. הכיבוש נעשה עם הפנים דרומה: אל-חיאם, 700 מטר מעל פני הים, שולטת על עמק החולה הצפוני, על כל הקיבוצים והמושבים של אצבע הגליל, גם על מטולה. התקפה לצורך הגנה: זה המונח שמחבר את כל מהלכי התמרון במבצע הנוכחי בדרום לבנון. למרות ההתבטאויות המתלהמות של השר כ"ץ ואחרים, למרות קריאות הקרב באולפני הטלוויזיה, התוכנית הצבאית – כיבוש שטחי מפתח בטווח של עד שבעה או שמונה קילומטרים מהגבול לצורך הגנה על היישובים מירי נ"ט – בינתיים לא השתנתה.
אבל הסד"כ הוגדל משמעותית, עד לשלוש אוגדות או יותר. הלחימה נושאת אופי של ציד: החיכוך הוא עם חוליה של לוחמי חיזבאללה, לכל היותר כיתה או מחלקה. חיזבאללה חזר אל השורשים שלו, אל לוחמת גרילה. אנשיו לא לובשים מדי צבא: הם באים בבגדים כהים. עד 500 מאנשי חיזבאללה נהרגו, לפי צה"ל, בסבב הנוכחי.
שאלתי את אחד המפקדים בשטח אם יש בידי צה"ל שבויים מאנשי חיזבאללה. אין, השיב, חבל שאין. היעדר שבויים מצביע על אופן החיכוך: הוא נעשה מרחוק.
כל הירי על יישובים בישראל, למעט אירועים ספורים, מגיע מבסיסי שיגור מצפון לליטני. למעשה, ישראל מנהלת מלחמה בלבנון בשלוש זירות במקביל: תמרון יבשתי נגד מה שנותר מחיזבאללה ברצועה שקרובה לגבול; פגיעה בבסיסי שיגור ובמפקדים מצפון לליטני; והפצצות בדאחייה בביירות. יש מי שדורש לפתוח זירה רביעית, נגד תשתיות אזרחיות בלבנון. זה יקרה רק אם האמריקאים יסכימו להעלים עין: הם מפקחים על המלחמה מקרוב, שעה-שעה.
האם פגיעה באינטרסים של ממשלה מדרבנת אותה למלא את רצונו של האויב? הרעיון הזה נוסה בישראל עוד בפעולות התגמול של שנות ה-50. כשמחבלים חדרו מירדן, פגענו בתחנות משטרה בירדן; כשמחבלים חדרו מעזה, פגענו בתחנות משטרה בעזה. עכשיו ארצות-הברית וישראל נוקטות מהלכים דומים כלפי מאגרי הנפט ושדה הגז של איראן. לכל המהלכים האלה יש תוצאות, צבאיות ופוליטיות. היכולת שלהם לכופף ממשלות מאוד מוגבלת.
צבא לבנון פינה את רוב הנקודות שתפס בשטח שבו פועלים חיילי צה"ל. הבסיסים הגדולים מאוישים, לאחר שאלוף פיקוד הצפון שלנו נתן את האישור שלו. הבסיס בנאקורה, למשל, מצפון לראש הנקרה, מאויש ופעיל. הצבא הלבנוני הקים מחסומים על כבישים שמובילים לליטני כדי למנוע מלוחמי חיזבאללה לחצות דרומה. לפעמים המחסומים פעילים; לפעמים לא. בצה"ל עדיין מאמינים שצבא לבנון הוא חלק מהפתרון. שבועות של לחימה לא שינו את התפיסה.
קצין נבון אחד העיר את תשומת ליבי לשינוי שחולל 7 באוקטובר ביחסו של הציבור הישראלי לאבידות בקרב. עד 7 באוקטובר גילה הציבור רגישות גדולה יותר לנפילתם של חיילים בחזית מאשר לנפילתם של אזרחים בעורף. החייל על תקן הילד של כולנו – האזרח על תקן של נזק אגבי. אולי זה התקבע בעקבות אסון המסוקים, אולי בהשפעת המאבק לשחרור גלעד שליט. אותי זה קומם, מכל הסיבות הערכיות.
7 באוקטובר החזיר אותנו, זמנית לפחות, למקורות. תפקידם של החיילים להגן על האזרחים, לא להפך. עברנו שינוי טקטוני, אמר הקצין, שחייליו נלחמים עכשיו בתוך לבנון. תפקידו של הצבא הוא להגן על הקהילות, על התושבים. הוא צריך להיות החיץ בין האויב לתושבים.
חיי האזרחים לפני חיי החיילים: זאת התפיסה שמנחה את המבצע הנוכחי בדרום לבנון. כך ראוי – עד שתגיע טלטלה שתהפוך את הישראלים מחדש.
גיבוי לרוצחים
מאז תחילת המלחמה באיראן נרצחו שישה תושבים בגדה מירי של פורעים יהודים: שלושה נרצחו על ידי פורעים שלבשו מדי צה"ל; שלושה על ידי פורעים באזרחי. עוד ארבעה נהרגו מירי של מסתערבים, לוחמי מג"ב, באירוע שמוגדר בצבא כתקלה מבצעית, ובעיני הפלסטינים כהרג מכוון של בלתי מעורבים. הנתונים גרמו לרמטכ"ל להניח לכמה שעות את המלחמה באיראן ובלבנון ולבקר בפיקוד המרכז. אלוף הפיקוד אבי בלוט פירסם מכתב גלוי שפנה בעיקר לאוכלוסיית המתנחלים.
"קבוצה אלימה של מפירי חוק פועלת ביהודה ושומרון ללא רסן, בניגוד לחוקי המדינה וערכי העם היהודי והציונות", כתב. "אותם אנשים פוגעים באוכלוסייה הפלסטינית שאינה מעורבת בטרור... קבוצה זו אינה מהססת לפעול גם נגד חיילי צה"ל, שוטרים ומפקדים. הם נוהגים בניגוד מוחלט לציבור הכללי ביהודה ושומרון.
"אני קורא לכם – מנהיגי ציבור, רבנים, מחנכים, הורים – לפקוח עיניים; לא לתת יד; לא לשתוק; לא להיגרר; לא להימשך אחר מתק שפתיים שמדבר לכאורה בשם האידיאולוגיה".
אתמול לפנות בוקר הפורעים הגיבו בלעג, בכתובת גרפיטי בכביש 60, סמוך לחלחול: "ד"ש לאבי בלוט".
אלוף פיקוד המרכז סיכם השבוע חודש רמדאן רגוע יחסית. המלחמה באיראן ובלבנון, הלקח מעזה ופעולות צה"ל בשטח מרסנים את ארגוני הטרור הפלסטיניים. אבל יש מי שרואה במלחמה הזדמנות. כשהמטוסים רועמים בשמי טהרן, אפשר לקבוע עובדות בין חברון לג'נין. האלוף משוכנע שמדובר באנרכיסטים, במופרעים, בנוער שוליים. רובם גם נראים כך: פרועי שיער, מוזנחי לבוש, מניפי ציציות. הוא לא רואה את המפעילים שלהם, את השרים, את הפקידים הבכירים, אלה שנראו לפני שנים בדיוק כמוהם ועכשיו לובשים חליפות עסקים ותופסים עמדות בכירות בכנסת ובממשלה. הפוגרומים אינם סטייה: הם הנורמה, המדיניות. רציתם מזרח תיכון חדש? זה המזרח התיכון שמנפיקה לכם ממשלת ישראל.
צה"ל זקוק לשבועיים עד שלושה כדי להשלים את התוכניות בלבנון. האופטימים מדברים על משך זמן דומה באיראן. אבל המלחמה לא תסתיים לפי הלו"ז של אגף המבצעים בצבא
בידיעה שפירסם ערוץ הטלוויזיה הביביסטי על האירוע הטרגי בטמון, הוא אמר: "ארבעה מחבלים מתו". שניים מהמתים היו מבוגרים שלא נחשדו בדבר; שניים ילדים.
לאחרונה הפכה הממשלה את קידה ואת עדי עד, שני מאחזים ותיקים בעמק שילה, ליישובים מן המניין. תושבים משני היישובים היו מעורבים באין-ספור פעילויות נגד שכניהם הפלסטינים. הם היו אימת העמק, ועכשיו הם הכתר בראשו. מה לומד מזה בחור שמקים מאחז בשטח B, בניגוד לחוק, בניגוד להתחייבות הבינלאומית של הממשלה?
42 חוות הוכשרו לאחרונה על ידי הממשלה. החוות הן כלי אפקטיבי בתהליך הגירוש של האוכלוסייה הפלסטינית מהכפר אל העיר ומהעיר אל מעבר לגבול. סמוטריץ' הגה וסמוטריץ' מבצע: הכל ידוע, הכל גלוי.
כשטוענים כלפי הצבא שהוא עומד חסר אונים מול התופעה, הוא מפנה את הטוענים למשטרה, לשב"כ, לבתי המשפט, לסלחנות ההורים. סיפור לדוגמה: סמוך לחברון הוקם מאחז בשם בית עלוט. הצבא חלט שם רכב של אחד הפורעים. עורך הדין שלו פנה לבית משפט. השופטת החזירה לו את הרכב. הוא תושב המקום, נימקה. המקום שהוא רשום בו הוא קריית ארבע, אבל למה להציק לצעיר חלוצי, חיובי, בפרטים.
סיפור שני: נער התפרע. הצבא שם אותו במעצר בית ביצהר. התחשק לו לצאת לחופשה באילת. הוא ברח ונעצר. מה עשה בית המשפט? דן אותו למעצר בית ביצהר.
האירוע בטמון עדיין בחקירה. קצין שביקש להכניס אותו לפרופורציה סיפר שלפני חמישה שבועות, באותו טמון, קרה אירוע דומה לכוח של הרשות הפלסטינית. כמו כוח מג"ב, הם ירו על מכונית לפנות בוקר. נערה שוכבת מאז ללא הכרה בבית חולים. בכפר הפגינו נגד הרשות.
יונתן קנוניץ' הוא איש "יש דין", עמותה לזכויות אדם. "ב-2 במארס", הוא מספר, "הרג מתנחל שני תושבים בכפר קריות, סמוך לעלי. הצבא לקח לו את הנשק, אבל חקירה לא נפתחה. המשטרה אומרת שמצ"ח צריכה לחקור, כי החשוד ברצח לבש מדים; מצ"ח אומרת שהמשטרה צריכה לחקור, כי החשוד, חייל מילואים, לא היה מוסמך ללבוש מדים.
"ממוצע אירועי הפשיעה הלאומנית הוא עשרה ביום. המספר לא עלה מאז ההתקפה על איראן, אבל האצבע קלה יותר על ההדק. רשויות האכיפה לא עושות כמעט כלום".
הוא מתאר מציאות שבה חברי כיתות כוננות וחיילים בהגמ"ר פושטים על כפרים פלסטיניים במדים. הרבש"צים נותנים פקודות מחוץ לתחום הסמכות שלהם. לכל סיפור מתלוות עדויות מצולמות: כולם מתעדים היום, גם הפלסטינים. אף תלונה, כך הוא טוען, לא מתורגמת לכתב אישום. אף מעצר לא נמשך אלא כמה שעות. הרוצחים נהנים מגיבוי מגזרי ופוליטי.
מה אתם עושים נגד זה, שאלתי.
"מנסים בדרכים משפטיות", אמר. "מדברים עם דיפלומטים. פונים לתקשורת".
יש תוצאות? שאלתי.
הוא חייך בשקט.
חד, צלול, נבון
אביב הברון, עורך "המוסף לשבת" ב-18 השנים האחרונות, מסיים השבוע את עבודתו במוסף. זאת הזדמנות טובה לחלוק עם הקוראים כמה תובנות על תפקיד העורך בגופי תקשורת ועל התרומה הייחודית של אביב למוסף הזה, לאמינותו, לאיכותו, לפתיחותו, ליוקרתו.
עורכים בגופי תקשורת פועלים בדרך כלל מאחורי הקלעים. שמם לא מתפרסם, או שהוא מופיע, כמו במוסף הזה, בשוליים של עמוד פנימי. הכתבים, הפרשנים, בעלי הטורים, ממלאים את קדמת הבמה, והעורכים נשארים מאחור. במציאות, כל מוצר עיתונאי איכותי הוא תוצאה של תהליך. העורך אחראי לתהליך הזה. לפעמים הוא פועל כמו שף במסעדה: המצרכים הם של הכתב; העורך מבשל אותם, מתבל אותם, וכמו שנוהגים לומר בתוכניות הבישול, מצלחת אותם לקראת ההגשה. לפעמים הוא פועל כמו מנצח בתזמורת: גבו מופנה לקהל, אבל עיניהם של הנגנים נשואות אליו.
הרשת החברתית טרפה את הקלפים. ברשת כל משתמש הוא עיתונאי וכל עיתונאי מדווח אישית למאות ואלפי העוקבים שלו. עיתונאים שהבחינו בהזדמנות – קודם בעולם, עכשיו גם כאן – פתחו אתרי חדשות משלהם. הממהר לדווח, מנצח. התוצאה: פדיחות מקצועיות מביכות. אילו היה להם עורך, הם היו מפשלים פחות.
אביב הברון הוא בן קיבוץ בארי. אנחנו שותפים לעבודה מתחילת הקריירה העיתונאית שלו, הרבה לפני "ידיעות אחרונות". אני ערכתי אותו; הוא ערך אותי. אנסה להמחיש לקורא איך היחסים האלה עובדים במקרה שלי: ביום שני בבוקר אנחנו מקיימים שיחת טלפון ארוכה. חלקה הראשון מוקדש לסקירת המוסף הקודם. חלקה השני מוקדש לנושאים אפשריים לכתיבה במוסף הבא. זה הזמן ליזום כתבות, לתאם נושאים, להבטיח שהמוסף ייצא עם מנעד רחב ככל האפשר של מידע ודעות.
ביום שלישי תפקידו של בעל הטור הוא לשדר היסטריה, ותפקידו של העורך להרגיע. ביום רביעי מעביר בעל הטור טקסט חלקי לעורך. הוא כותב עליו באותיות גדולות "טיוטה". העורך ניגש לטקסט כשהוא חמוש במרקר צהוב. הוא מסמן קטעים בעייתיים. יש לו שאלות, הרבה שאלות. נפתח שיח, לפעמים מנומס, לפעמים פחות מנומס. עד יום חמישי בצהריים הטקסט עובר עריכה סופית. בינתיים מחליט העורך מה יהיה נושא השער של המוסף ואיך ינוסחו ההפניות לכתבות ולטורים. הוא בוחר תצלומים, מנסח כותרות, מטפל בבעיות משפטיות ומתדיין עם הצנזורה הצבאית. במקביל הוא מקיים שיח עם העורך הראשי של העיתון.
ל"מוסף לשבת" יש אופי משלו. הוא מיועד לקוראים שמסרבים להתפשר: שפתו היא שפת העיתון, אבל קצת יותר עשירה, מחוכמת, מוקפדת; הביקורת נוקבת, אבל לא מתלהמת; הזעקה נארזת בהומור. פני המוסף כפני העורך.
שתי אחיותיו של אביב, שושן ולילך, התגוררו בקיבוץ בארי. שושן שרדה בשבי; בעלה אבשלום, אחותה לילך ובעלה אביתר נרצחו, ועוד שישה בני משפחה נחטפו לעזה. ליוויתי את אביב לקיבוץ, כמה ימים לאחר האסון: מסע לא פשוט. בשנתיים הבאות הוא עבד בשתי משרות מלאות: הראשונה, במאבק למען החטופים, בני משפחה ולא בני משפחה; השנייה, בעריכת המוסף. כל ערוצי התקשורת החופשית התמקדו במאבק למען החטופים, אבל האתגר שהוא לקח על עצמו היה קשה, כמעט בלתי אפשרי: לשמור על הסטנדרטים המקצועיים בטיפול בנושא שאין יותר אישי ממנו, יותר כואב ממנו. את הימים הקשים ביותר בחייו הוא ידע להפוך למופת עיתונאי. התצלום של בת אחייניתו יהל, אז בת שלוש, שפורסם בשער המוסף ואחר כך בעיתונים ובכלי תקשורת בכל העולם, אמר הכל.
אביב הברון ימשיך לתחנה הבאה: הרבה משימות מחכות לו. אני אתגעגע למרקר הצהוב: חד, צלול ונבון. ¿
