בזמן שלא ישנתם / מבין כל ההיבטים שמבדילים את המלחמה עם איראן מאירועים דומים, נדמה שהאופי החריג של השלטונות בצד הצודק הוא המשמעותי מכולם. בעוד שדרושות בורות מוחלטת ועליבות נפש כדי להתעלם מעומק הרשע של הדיקטטורה האיראנית והצורך להתמודד איתה בדרך כזאת או אחרת, לא ניתן להכחיש שהן ארה"ב והן ישראל יצאו למערכה כשהן מצויות בשיאם של שסע פוליטי-חברתי וטלטלה משטרית, תחת הנהגות שמעוררות תחושות קיצוניות של תיעוב והערצה.
נאמנים לרוח שהביאה אותם לשלטון בעשור האחרון, לא נשיא ארה"ב ולא ראש ממשלת ישראל נוקפים אצבע כדי להרגיע שברים פנימיים לטובת ריכוז המאמץ במלחמה, אלא נותנים לאירוע מטלטל כמו מלחמה (קורבנות, אזעקות, מילואים, ילדים בלי מסגרות, פרנסה משובשת וכו') לעשות את שלו ולשאוב את כל החמצן מהחדר. ואז, כשהמרחב נקי מאוויר, מתברר שהם והמיניונים שלהם הגיעו מצוידים עם ריאות אקסטרה: כדי להעביר מיליארדים למי שצריך, כדי לדחוף חוקים ו"רפורמות" שלא מתקרבים לקונצנזוס, כדי לעודד מיליציות מטילות אימה ברחובות ובגבעות ואפילו כדי להתחיל במסע דה-לגיטימציה של תוצאות הבחירות הבאות.
גם בימים נורמליים, וכל שכן תוך כדי מלחמה שנועדה "להסיר איום קיומי", חברה שפויה לא אמורה לדעת איך קוראים ליועצת המשפטית של ועדת הבחירות המרכזית. השלטון הנוכחי והעומד בראשו, בכבודו ובעצמו, דואגים להעמיס על הציבור גם את זה. "אתם רוצים שאני אתעסק עכשיו במענה לצבא הפקידים שלכם, או רוצים שאנצח את נפוליאון?", שאל נתניהו מעל בימת הכנסת ביולי 24', בשיא המלחמה בעזה, כדי להימלט מוועדת חקירה. מול איראן, שהיא הרבה יותר "נפוליאון" מחמאס, פתאום יש לו פנאי ועניין בהליך בחירה של פרקליטה.
הפופוליזם רואה במציאות מעין פלסטלינה שאפשר להנדס מבלי להתחשב באמת ובעובדות, ולכן הוא מסוגל בלי בעיה (ובטח שללא כאבי בטן) לדרוש "לכידות" ולצעוק "רק יחד" - ובמקביל להמשיך בענייניו כאילו כלום. בישראל, בניגוד לארה"ב, המלאכה הנ"ל עוד יותר פשוטה: בגלל שהתקשורת יותר קטנה, יותר נוחה לגיוס על רקע ביטחוני והרבה יותר מבוהלת; כי האגו הפצוע של מערכת הביטחון בשמיים (כמשמעו) לפחות עד שמשהו רציני ישתבש חלילה; וכמובן משום שהעורף טרוד במאמצים להשתלט על מה שנותר מחייו. בזמן שהוא "מתעלה לגודל השעה", אנשים קטנים מרוקנים לו את הבית ועוד מצפים ממנו לשתוק כי נלחמים.
לפחות בחזית הזאת לא מופרך לדבר על ניצחון מוחלט.
משעמם רצח / לאחר הפוגה קלה בתחילת המלחמה, לא רק הטלוויזיה מיהרה להשיב את תוכניות הבידור: גם שגרת הרצח בציבור הערבי חזרה לתפוקה מלאה. אחד המקרים השבוע, הרצח של מוראד א-שווייקי (אולי אכפת לכם שהיה בן 35 בלבד ואב לחמישה), אף בוצע בחולון בחסות המתקפה האיראנית לאזור המרכז. פעם מתנקשים היו משתמשים במשתיק קול כדי לוודא שהירי לא מעורר תשומת לב בלתי רצויה. עכשיו אפילו את זה הם לא צריכים: מה יותר משתיק קול מאזעקות, יירוטים ופגיעות?
המלחמה היא גם משתיק קול אפקטיבי מול אוזלת היד של המשטרה, שמקפידה לשלוח דוברים מיותרים לאולפנים (למה שרק פיקוד העורף ייהנו מאמירת המובן מאליו שוב ושוב ושוב?), ואלה אפילו לא צריכים להידרש להסברים בנוסח "המשטרה מתוחה עד הקצה" (את זה הם שומרים לשאלות על אפליה באכיפת תקנות החירום או כששוטר מעכב אדם שניסה למנוע מבריון להציק למפגינה) כי ממילא ערבים מתים הם רק ערבים מתים: בין אם זאת משפחה פלסטינית שכמעט נמחקה על ידי כוח מג"ב בגדה המערבית או קורבנות להשתוללות הפשיעה הערבית בגבולות הקו הירוק. אבל שזה לא יפריע לנו לפנטז על החלפת משטר בטהרן: בכל זאת, שם מגיע לתושבים לחיות בביטחון.
משיח לא בא / חשיפה: בניגוד לרושם שנוצר השבוע במחנה הליברלי, אסף רפפורט אינו המשיח. הוא אמנם מיליארדר טרי שניצל את הונו לפעולה אידיאולוגית חשובה בדמות רכישת רשת 13, וכמובן שאין לזלזל במפלה שנחלו מקורבי השלטון עקב כך. אולם כמויות הדבש שנשפכות עליו מלמדות בעיקר על הכמיהה במחנה לדמות אב חזקה וכל יכולה, העיקר להחזיר פעם כאפה ולא רק לחטוף.
ובכלל, דווקא מתוך הרצון לראות גוף שידור שמחזק את היסודות הדמוקרטיים, יש לקוות שרפפורט חש לכל הפחות רתיעה קלה מהפולחן המתהווה סביבו, שמגיע בילט-אין עם שלל עצות פסקניות והוראות הפעלה (שגם נשמעות לעתים כמו בקשת עבודה). המשימה שהוא ושותפיו לקחו על עצמם חיונית ומורכבת מכדי להאמין שהיא תתבצע באמצעות הטיית אוזן לאלה שבטוחים שהם יודעים כאן ועכשיו מה בדיוק צריך לעשות. לא רק שזאת הדרך הבטוחה לכישלון: הם גם ממילא יהיו הראשונים להכריז שמשיח לא בא.
בשלוש מילים / אביב הברון, אגדה.
משפט בשבוע / "אם חסר, אין בעיה לגייס אנשי מילואים לתפקידים אלו" (רבנים בכירים בציונות הדתית מסבירים מה אפשר לעשות במקום לגייס נשים לשריון. וואלה, איך לא חשבו על זה קודם? רק גאוני הדור יכולים לבוא עם פתרונות כאלה).
המלצה: עיר מקלט / התותחים רועמים והמוזות מושתקות, אבל בכל זאת אפשר למצוא מרחב מוגן (רוחני ופיזי) במועדון "המרץ 2" בתל אביב, שמקיים בשיתוף העירייה את "צבע סגול", סדרת הופעות אינטימיות בהתאם לתקנות. בשבוע הבא יופיעו שם רועי פרייליך (22.3) ואיה זהבי־פייגלין (23.3)
