למעלה משבועיים חלפו מאז פתיחת המלחמה והאמת היא שאת כל הפרשנויות שנשמעות עד כה מוטב לקחת בעירבון מוגבל מפני שמוקדם להעריך את הצלחתה. במיוחד כשגם מטרותיה השתנו. במשך עשורים למדנו כי הסכנה העיקרית מאיראן קשורה לגרעין. והנה דווקא המרכיב המסוכן ביותר שנותר מתוכניתם - למעלה מ-450 קילו של אורניום מועשר שנשארו תחת ההריסות באחד הכורים שכבר הופצצו על ידי האמריקאים - אינו נמצא, ככל הידוע, בראש המטרות. גם לא ברור כיצד ניתן להשתלט עליו.
כמובן שבכל מקרה טוב להספיק להשמיד כמה שיותר מתקנים צבאיים, טילים ובכירים איראנים, אך כפי שלמדנו בחודשים שחלפו מאז עם כלביא, מה שנהרס ניתן לבנייה מחדש. לכן השאלה היא מה המטרה, ובמסגרת זו נעשו כמה שגיאות.
המרכזית היא ההכרזה המוקדמת כי המטרה היא שינוי המשטר. הלוואי שהמשטר יתחלף ושהאיראנים ייצאו לרחובות להפילו בעצמם. אבל זו הייתה צריכה להישאר מטרה שאולי תתפתח בעקבות המלחמה. ברגע שישראל וארה"ב הודיעו שהמטרה היא שינוי המשטר, לאיראנים לא נותר מה להפסיד והם נכנסו להלך רוח הישרדותי. כך גם בהקשר של חיזבאללה, שהורתע מישראל בשנה האחרונה, עד שאיימנו בראשית המלחמה שגם אותו נחסל לחלוטין, וכך לא נותר לו מה להפסיד. מוטב היה להותירו חושש ולהפתיע יום אחד. עכשיו העניינים מסובכים יותר גם בצפון.
בעיה נוספת שהמלחמה חושפת היא שלמרות כוחה העצום של ארה"ב, היא אינה כל יכולה בעיצוב המציאות. כידוע, האמריקאים התקשו להכריע במלחמת וייטנאם, וגם כשהצליחו להפיל את שלטון סדאם בעיראק, התוצאה הייתה דווקא התחזקותה של איראן, שעד אז עיראק איזנה את כוחה. יתרה מכך: העובדה שהאירופאים אינם מסייעים נגד איראן מעידה כי בעוד שהשיח הציבורי עוסק בשאלה אם ישראל גררה את אמריקה, או שאמריקה חפצה במלחמה מסיבותיה - אנו עדים למעין "ישראליזציה" של מעמד ארה"ב בעולם. כלומר מאחורי הקלעים, רבות ממדינות העולם תומכות בהסרת האיום האיראני. אבל הן מעדיפות להותיר את העבודה המלוכלכת לאמריקה, ולא להסתבך בעצמן.
בהקשר האמריקאי חייבים גם לשים לב לכך שלעומת נטייתו לסתור את עצמו ולהחליף עמדות, מול איראן טראמפ נשמע עקבי ונחוש להתמיד. הדבר מעיד כי בניגוד לרושם שנוצר, כאילו נתניהו הצליח לרתום את הממשל למלחמה, היא פרצה בשל אינטרסים אמריקאיים לא פחות מישראליים. אדרבה: נכון שארה"ב מגינה עלינו ומשתפת פעולה עם צה"ל כפי שלא שיתפה מעולם, אבל בשורה התחתונה, אנחנו הם שמשלמים את המחיר העיקרי בשיבוש חיינו ובסכנת חיים.
לכן על ממשלת ישראל להיזהר שלא להסתבך ולהפוך אותנו לאוקראינה - מדינה שנתמכת על ידי המערב, אך אזרחיה משלמים את המחיר במלחמה ארוכת שנים בשל אינטרסים גדולים יותר. בכלל, כשחושבים על "איום קיומי" קל לדמיין פצצה אחת מסוכנת שתהרוג את כולנו. אבל גם לחיות כמעט שלוש שנים תחת אזעקות, הרג וחיים משובשים זה סוג של איום קיומי.
כרגע נדמה שהממשלה הסיקה רק את הלקח הפשטני מ-7 באוקטובר: עלינו למהר ולתקוף כל איום פוטנציאלי. העובדה שחמאס הפתיע אותנו אכן מחייבת תיקון בגישה הישראלית. צה"ל, זה ברור, מוכרח לשמור על עליונות ולהיות עם יד על דופק האיומים. אבל התיקון אמור לכלול גם שאיפה להסדרים. עצם היותנו שרויים במלחמות בלתי פוסקות הוא כשלעצמו הפסד, גם אם צבאית אנו מנצחים.
החוכמה היא דווקא לדעת איך להשתמש בצבא החזק שלנו כמה שפחות, ולחתור להסכמים, גם כשאינם מושלמים, כמו האופציות הנוכחיות עם סוריה ולבנון. לכן כשרון דרמר חשף השבוע כי טראמפ רצה במקור להוביל להסכם גם מול הפלסטינים, אך ישראל מנעה זאת, לא ברור במה הוא מתגאה. ההיסטוריה עלולה להעיד ש-7 באוקטובר לכד אותנו במשיחיזם צבאי, שכרגע מצטייר כעוצמה, אך למעשה גם הוא מאיים על קיומנו.
ברגע שישראל וארה"ב הודיעו שהמטרה היא שינוי המשטר, לאיראנים לא נותר מה להפסיד והם עברו להישרדות
