מדד הממ"ד
בכל פרמטר, אולי חוץ מבחירת השם למבצע, שאגת הארי עולה על עם כלביא. המכה שהאיראנים חוטפים כעת עמוקה וקשה בהרבה מזו שהונחתה עליהם באביב שעבר. אז זה היה מבצע כחול־לבן עם פטיש אמריקאי שהכה לילה אחד בחצות. עכשיו זו הסתערות משולבת של שני חילות האוויר הטובים בעולם, יחד עם היכולות המיוחדות של ארצות־הברית בים. יותר בכירים איראנים חוסלו ויותר תעשיות צבאיות נפגעו שם, כשמנגד, בישראל נפלו פחות טילים. למרות ההתשה והפגיעות הכואבות, בעורף יש הפעם פחות הרס ופחות הרוגים.
ובכל זאת, הבורסה במארס 26' דווקא פחות נלהבת מאשר ביוני 25'. אם ב־12 הימים ההם זינקו המדדים בתל־אביב בכשמונה אחוזים והשקל התחזק דרמטית, במערכה הזו העליות שפתחו את המערכה בשבוע הראשון התחלפו בירידות חדות בשבוע השני. גם בשבוע השלישי ניכר דשדוש יחסי. הסבר אחד הוא שהמשק והשקל הגיעו לסיבוב הזה מעמדת פתיחה גבוהה הרבה יותר, לכן העליות פחות חדות. אבל אפשר למצוא כאן גם עדות לסנטימנט הסקפטי בשוק לגבי תמונת הסיום של המערכה.
באופן מעניין, גם בסקרי המנדטים אין תזוזה. לנוכח גודל השעה זה חריג, אפילו לגושים הפוליטיים המבוצרים בישראל. הרי אם המשטר באיראן ייפול, זו תנודה היסטורית שקשה להאמין שלא תתורגם בקלפיות. ההנחה הסבירה יותר היא שהציבור נעשה חשדן יותר, בטרם הבורסה והסקרים יאירו פנים לראש הממשלה. המשקיעים והמצביעים כנראה באותו ראש, אלו ואלו מחכים לראות מה יקרה עם ה"אם" הגדול שמרחף ברקע – הפלת המשטר וההשתלטות על האורניום. דווקא המערכה הנוכחית מול איראן, וגם החזית המתרחבת מול חיזבאללה, מעמידות באור אחר את ההצהרות הנמהרות על ניצחון לדורות, שהחזיק בדיעבד רק שמונה חודשים עד הסבב הבא, שנמשך יותר זמן ועם נקודת יציאה שהולכת ומתרחקת.
בתדרוכים שיצאו השבוע מבכירים בירושלים נוסף לרשימה עוד נשק אסטרטגי שיש ליטול מהאיראנים: היכולת לסגור את מצרי הורמוז ולאיים על משק האנרגיה העולמי. זו לא תגלית חדשה ביחס ליכולת של המשטר שם להעלות את מחיר הנפט, ולכן מעניין לראות כיצד היא מסופחת בדיעבד למטרות המלחמה. אכן נחוץ מאוד להגן על המצר כדי לשמור על אורך הנשימה של טראמפ, אבל מנקודת מבט ישראלית, אם לא הפלה מלאה של המשטר, המינימום הוא נטילה פיזית של האורניום המועשר כדי לבשר על ניצחון. אלו שני הדברים שבהם יימדד נתניהו בקלפי. מצרי הורמוז הם רק תחנה בדרך.
כדי להגיע לשם צריך זמן. ההערכה המקורית של סיום המלחמה עד ליל הסדר בגלל הפגישה הצפויה עם נשיא סין, מתעדכנת עם הדיווחים על האפשרות שהפגישה הזו תזוז. במקום לקצר את המערכה, ידחו את הפגישה. טראמפ, אגב, מפתיע עד כה לטובה. המלחמה תסתיים בקרוב אבל לא השבוע, הוא הכריז השבוע. בדיוק כפי שהכריז בשבוע שעבר. בישראל ישמחו אם הוא יגיד את אותו דבר גם בשבוע הבא.
מאז הסבב הקודם, הציבור נעשה חשדן יותר. המשקיעים והמצביעים מחכים לראות מה יקרה עם ה"אם" הגדול שמרחף ברקע - הפלת המשטר וההשתלטות על האורניום
מיישרים קו בקרב
"זו לא אותה איראן, לא אותו מזרח תיכון ולא אותה ישראל", משנן נתניהו בפורומים פומביים וסגורים. זה גם לא אותו נתניהו. אדם שבילה איתו שעות ארוכות במלחמה ובהכנות לקראתה איבחן השבוע שראש הממשלה מדבר בלשון רבים, אבל מכוון בעיקר על עצמו. ישראל שתוקפת באיראן אכן שונה מהותית מהמדינה שהופתעה ב־7 באוקטובר. הסיבולת של הציבור אחרת, ההתקפיות של צה"ל, גם היוזמה של ראש הממשלה. הפעלת הכוח המדודה, כמוצא אחרון בלבד, שהייתה סימן ההיכר של נתניהו לטוב ולרע, כבר איננה. הדחיינות הכרונית שאיפשרה את צמיחת חמאס ואת הדהירה האיראנית לפצצה התחלפה בחיפוש הזדמנויות להכות באויב.
מה שעוד השתנה אלו היחסים בצמרת הביטחונית. צילומים משותפים של ראש הממשלה עם שר הביטחון והרמטכ"ל שוב הפכו שכיחים יותר, בין השאר בגלל המרחק של זמיר מהמיקרופונים וההפנמה של כ"ץ שעדיף לו ליהנות מהפירות ככינור שני לנתניהו מאשר לנסות להוביל קו עצמאי. אחד מחברי הקבינט, שבתחילת הקדנציה של זמיר, אחרי חיכוך או שניים עם הרמטכ"ל, כבר התחרט באוזניי בקול על המינוי, נשמע עכשיו אחרת לגמרי. מאז השבת החטופים צומצם לאפס הפער שבין הרמטכ"ל לממשלה.
לפי אותו גורם, בהתלבטות שהייתה אם להחליף את כל מי שהיה קשור ב־7 באוקטובר, או להיעזר בשירותיהם של חלק מבכירי המטכ"ל דאז, ההחלטה להשאירם הוכיחה את עצמה, בדגש על שני המערכים שמספקים את ההישגים – חיל האוויר ואמ"ן. הזכרתי לו שבסוף לא רק הם נשארו בכיסא מאז 7 באוקטובר.
בדבר אחד, לפחות, נתניהו נשאר אותו נתניהו: גם במסיבת העיתונאים היחידה שערך מתחילת המערכה הוא לא התאפק וגלש להתנצחות ארוכה על משפט האלפים. אכן, העיתונאים הציפו את השאלה, אבל במקום תשובה לקונית שממוקדת במלחמה הוא בחר להרחיב פעמיים בעניין התיקים נגדו, וסירב להתבטא נגד יוזמת הסנקציות המופרעת שמקודמת על ידי שרים בממשלה. חלקם מבקשים מטראמפ לפעול נגד נשיא העליון והיועמ"שית, אחרים נגד נשיא המדינה עצמו, מפרקים את הריבונות הישראלית בשיטתיות.
גם בהצהרה אחרת שצולמה בבונקר האסטרטגי של ישראל שממנו מנוהלת המערכה, מישהו טרח להניח בובות באגס באני ברקע של הפריים. נניח רגע לשאלה הערכית המובנת מאליה, אבל גם מבחינה פוליטית זו טעות קשה. נתניהו היה רק מרוויח אם היה מניח לענייניו האישיים והמשפטיים. המלחמה, בלי לרמוז חלילה שמנוהלת משיקולים פוליטיים, היא קמפיין טוב יותר מכל התפלמסות תחת אש. גם ההחלטה לאפשר את המשך הדיונים בכנסת על פיצול תפקיד היועמ"ש וחוק התקשורת היא בעלת תועלת פוליטית זעומה ומחיר ציבורי גבוה.
בעיתוי מעניין, יונתן אוריך חזר השבוע לזרועותיו של נתניהו, ליטרלי. ההליכה יד ביד משער המשרד אל הלשכה הייתה רגע מופגן של חיבה מחושבת: תודה לאוריך על נאמנותו עד כה, גם הבטחה שיישאר כך. אין צורך בפסיכולוגיה בגרוש על דמות אב. אוריך בעצמו מדבר כך על נתניהו. ראש הממשלה מרשה לעצמו להצטלם יד ביד עם מי שקיבל כסף מממשלת קטאר כי אין לכך מחיר. פרשת קטארגייט, לפי סקרי עומק של הליכוד, לא משפיעה על שיקולי ההצבעה של איש. שובו של אוריך לזירה לא יפגע בנתניהו. אולי להפך: הקמפיינר הכי מוצלח והכי נאמן שהיה לו שוב לצידו. גם רון דרמר, לפי דיווחים, שב לטפל במשימות מדיניות רגישות. אולי לא עזב מעולם. בטוויטר הפרטי שלו אוריך נוטה להטריל. אבל אם הוא נשאר אותו יועץ מחודד שהיה פעם, עצת הקמפיין הטובה ביותר לנתניהו היא להרגיע.
דילמת לבנון
הצטרפות חיזבאללה למערכה הוגדרה בישראל כהזדמנות, אבל לנוכח החמיצות בציבור מגילוי היכולות שנותרו לארגון, וההבנה של מורכבות הטיפול בהם, גם השמחה הזאת הצטננה בינתיים. הרמטכ"ל זמיר דיבר על כך שמחזקים את ההגנה. כ"ץ הכריז על תמרון קרקעי בלבנון. האמת באמצע. טעות יהיה לשרטט את יחסי הכוחות בין הדרג המדיני לצבאי לפי הטון של ההצהרות הללו. להפך: במובנים רבים הצבא כעת הוא "סוס דוהר" יותר ממה שהדרג המדיני מעוניין לאפשר בינתיים.
ממשלת לבנון והנשיא ג'וזף עאון משמיעים קולות שלא נשמעו מעולם. המוכנות לשיחות ישירות עם ישראל, שבסופן אולי גם הכרה רשמית, לצד הניסיון להוציא את חיזבאללה מחוץ לחוק, הם תקדימים חשובים שלא כדאי להחמיץ.
למרות הלחץ המוצדק של תושבי הצפון, יש גם היגיון בעמדה שאם איראן נופלת, לא בטוח שצריך להיכנס להתכתשות עם חיזבאללה. בכירים בדרג המדיני חושבים שבלי עורף כלכלי מהאיראנים ובלי עורף גיאוגרפי מאסד, הארגון עשוי להתייבש עצמונית עם הזמן. ועם סיוע בשלט רחוק. אבל גם לשיטת מי שמשוכנע שלא יהיה מנוס מתמרון, וזה כמעט קונצנזוס בצמרת הביטחונית, אין הכרח לבצע אותו במקביל לאיראן. הקשב והמשאבים של חיל האוויר מופנים מזרחה, באופן שעלול לכרסם במעטפת הדרושה לכוחות בשטח שבין הגבול לליטני. לכן כתבו בצה"ל תוכניות אגרסיביות, אבל לא בהכרח למימוש מיידי.
ויש עוד שיקול: בניגוד למערכה הסטרילית יחסית בשמי איראן, בלבנון יש בוץ. הלוחמים שמתמרנים בוואדיות מול חיזבאללה יאבדו את היתרון היחסי שיש לטייסינו מעל האיראנים. תחושת חמיצות וברבור בשטח עלולים להתפשט ולהכתים את מגע הזהב של המלחמה הזאת. השאלה היא אם אחרי שטראמפ יחדול את המערכה באיראן, תהיה לו סבלנות שישראל תתחיל עוד אחת בלבנון.
זמיר דיבר על חיזוק ההגנה. כ"ץ הכריז על תמרון קרקעי בלבנון. האמת באמצע. טעות יהיה לשרטט את יחסי הכוחות בין הדרג המדיני לצבאי לפי הטון של ההצהרות הללו
רב מעללים
בין אזעקה לאזעקה, רוב מוחלט של תושבי תל־אביב מן הסתם לא יודעים שבשבוע הקרוב ייבחר להם רב. גם בימים כתיקונם זה לא הנושא הבוער על סדר היום של העיר, אז את מי זה מעניין כשטילים נופלים על הראש? את ש"ס, למשל, זה מעניין מאוד.
בניגוד לדתיים שלהם יש רבנים בקהילות השונות, דווקא החילונים שנזקקים לשירותי דת עירוניים צריכים להתעניין מי שולט במנגנון רישום הנישואים או הכשרות בעיר, אבל בזמן שהציבור הליברלי מנמנם, דרעי מוביל מהלך רוחבי של מינוי רבני ערים. בקריית־ביאליק, גבעתיים, הוד־השרון, קריית־אונו, באר־שבע וראש־העין כבר נרשמו לו ניצחונות.
אלו קדנציות לא קצובות, עד גיל 70 עם אפשרות הארכה ל־75. בחלק מהמקומות הוכתרו רבנים צעירים בשנות ה־40 לחייהם, שיכהנו 30 שנה.
תל־אביב היא היהלום שבכתר. 18 רבנים נרשמו להתמודדות על המשרה היוקרתית. כמניין ח"י. זו לא עוד רבנות מקומית. זו העיר החשובה ביותר אחרי ירושלים. אולי לפניה. על הכיסא הזה ישבו הרב עובדיה יוסף לפני שהיה הראשון־לציון והרב גורן לפני שהיה הרב הראשי לישראל. הרב ישראל מאיר לאו קיבל את התפקיד אחרי הרבנות הראשית. מבין המתמודדים, הרב חיים אמסלם הוא השם הבעייתי ביותר מבחינת ש"ס. עוד שמות בולטים הם הרב בן ציון אלגאזי מהציונות הדתית והרב אריה לוין – תל־אביבי, בניגוד לרוב המועמדים האחרים. אפילו למשפחת לאו יש נציג כמיטב המסורת.
המועמד המוביל מטעם ש"ס, ולפי השמועה העקשנית בעירייה – גם מטעם חולדאי, הוא הרב זבדיה כהן, ראש אבות בתי הדין של תל־אביב, פוסק מוערך שגם מי שמתנגד לבחירתו לא חלוק על התאמתו לתפקיד. גורמים בעירייה מודים: הם לא נגד כהן אלא נגד העובדה שהוא מועמד ש"ס. לזה מוסיפים את העובדה שהוא לא שירת בצה"ל.
תקנות הבחירה של רב עיר נותנות לכל דיל בין שר הדתות לראש העירייה יכולת להכריע מי ייבחר. ש"ס, שמחזיקה במשרד הדתות, גם אם בהפעלה מרחוק, שולטת גם במשרד הפנים. לרוב ראשי הערים שווה לתת לדרעי מה שחשוב לו בענייני הדת. בש"ס יש מי שטוען שחולדאי ביקש דווקא את הרב זבדיה כהן בגלל פסיקות מתונות והיכרות עם העיר, אבל ראש העיר עצמו טוען שבכלל לא צריך רב עיר ושעדיין לא החליט. אם ייבחר כהן, לא יהיה צורך לשלם לו משכורת בגלל תפקידו כראש בתי הדין העירוניים.
במועצת העיר התגבשה, באיחור, קבוצה של חברי מועצה ונציגי ציבור שלא רוצים שליטה של ש"ס ופועלים למנות רב ציוני לעיר העברית הראשונה והמעוז הליברלי של ישראל. תנאי הסף: שירות בצה"ל שלו ושל ילדיו. כדי לנצח הם צריכים קונצנזוס של כל מי שהוא לא ש"ס וחולדאי על מועמד אחד. גם אז זה יהיה קשה מאוד. שני שלישים מנציגי הציבור הם מינוי של ש"ס. אם חולדאי וסיעתו יעמדו בדיל, זה כבר קרוב לרוב. ובכל זאת, בבחירות חשאיות יש מרחב קל להפתעות. בבאר־שבע, שם ראש העירייה דנילוביץ לא זרם עם ש"ס על מועמד, זה היה צמוד והסתיים על חודו של קול אחד לטובת אחיין של דרעי.
אפרופו השירות הצבאי של הרב הבא של העיר, מייל שנשלח למועמדים ולבוחרים ממשרד הדתות נועד לברר מי מהם משרת כעת במילואים. יש כמה וכמה, ובמשרד הדתות מבטיחים לדאוג שצה"ל ישחרר אותם ביום הבוחר. הם לא חשבו חלילה לדחות את הבחירות לאחרי המלחמה.
במועצת העיר התגבשה, באיחור, קבוצה של חברי מועצה ונציגי ציבור שלא רוצים שליטה של ש"ס. הם פועלים למנות רב ציוני לעיר העברית הראשונה והמעוז הליברלי של ישראל
