ביום רביעי בשמונה בבוקר הגיעו לממ"ד בבית הספר היסודי במזכרת בתיה חצי מתלמידי כיתות ב' וחצי מתלמידי כיתות ג' בשתי קבוצות. הם באו לכמה שעות של מפגש, כיף ולמידה לא מחייבת במרחב המוכר. את המפגשים העבירו מדריכים מתנועת בני עקיבא במושבה, ואת הלוגיסטיקה של קבוצות המפגש הקטנות והעמידה בהנחיות תיפעלה הנהגת ההורים. היחידים שנעדרו היו המורות והמורים עצמם. מתברר שמשרד החינוך אוסר עליהם לצאת לפעילות, כי מה יהיה על הביטוח. אחיות ורופאות, עיתונאים ואפילו מוכרות בקניון חיוניים דיים בשביל לצאת מהבית לעבודה. אבל המורות? הן כלואות בזום.
בעוד ששקר הלמידה מרחוק נמשך וההנחיות המנותקות של משרד החינוך מתגלות כלא רלוונטיות בעליל, בשטח נוצרת מציאות אחרת. בעשרות רבות של ערים ויישובים ברחבי הארץ צומחות כפטריות אחרי הגשם יוזמות אלטרנטיביות לגיל הרך ולתלמידי בתי הספר. נערות ונערים עם מעט חוש יזמי פותחים קייטנות קטנות בצמידות למרחבים מוגנים, חניכים ומדריכים בתנועות הנוער מובילים קפסולות מצומצמות וכמה מורות וגננות אמיצות מגיעות למפגשים פיזיים עם הילדים, אבל מבקשות לא להיחשף מחשש מפני משרד החינוך וארגוני המורים.
"תנועות הנוער בנו מערכי חירום כבר במלחמת לבנון השנייה, אז הנוער נדרש לערי האוהלים ולסייע ליישובים המפונים", מספרת טל מדר, סמנ"כלית מועצת תנועות הנוער. "בקורונה נפתחנו אחרונים, אפילו אחרי המערכת הפורמלית, וזו הייתה טעות איומה. ברור שבני נוער הם כוח מוביל שחבל לוותר עליו.
"מאז 7 באוקטובר כתבנו במסגרת המועצה תוכניות מדיניות בנוגע לפעילות תחת אש. אלו תוכניות שמפורטות ברמה של איפה יש מקלט רלוונטי בכל יישוב שראוי לקיום פעילות חינוכית במקרה של מתקפת טילים ממושכת. בעם כלביא לקח למערכת שמונה ימים עד ששיחררו את האישורים למתנדבים לייצר פעילות, אבל בסיבוב הזה, תוך חמישה ימים נוער איכותי בכל הארץ התגייס למשימה החינוכית".
וכך הצופים ובני עקיבא, הנוער העובד והלומד והאיחוד החקלאי, בעיר ובכפר – יוזמים פעולות הפוגה לילדים, שהיו יכולות להיות מרחבי למידה נפלאים אם למשרד החינוך הייתה מעט יותר יוזמה. למרות שאנחנו במצב חירום כבר שש שנים ברצף, משרד החינוך נשאר מחוץ למעגל ההשפעה על אתגרי השעה.
הציבור מקבל זאת כגזירת גורל, אבל זה לא היה המצב מאז ומעולם. בתקופת מלחמת המפרץ ואיום הטילים הכימיים, תלמידים ומורים נפגשו בבתים בקבוצות קטנות לפעילות חינוכית. כל מפגש ארך כשעתיים, ונבנה בהתאם לקרבה של המורה לתלמידים. אז, במלחמה ההיא, אופני התקשורת היו פרימיטיביים פי כמה, ובכל זאת הצליחו להפיק מערך למידה חירומי שיש בו יוזמה ויצירתיות. באופן מדהים, במחקר מקיף שנעשה לאחר המלחמה עלה כי 75 אחוז מהציבור חשב שמדיניות משרד החינוך הייתה נכונה ו-73 אחוז היו מרוצים מתפקוד שר החינוך זבולון המר והנהלת המשרד.
והיום? היום משרד החינוך מחייב את המורות לקיים מספר מפגשים קבוע מראש בזום, ולא משנה מה הצורך. והשר? הוא מתפאר בכך שפירסם שורה של הקלות במבחני הבגרות. מהלך חנפני ופופוליסטי שנועד לייצר אהדה בקרב תלמידי התיכון, ולא מעניק להם את מה שדור הקורונה והמלחמה באמת זקוק לו: מפגש אמת ולמידה משמעותית.
"כשהמלחמה פרצה פניתי למנהל ואמרתי שמה שחסר לנו כבר שש שנים זו שפה של חירום", מסבירה תמר אברמסון, יו"ר הנהגת ההורים בבית הספר בורג במזכרת בתיה. "המערכת לא ידעה להתארגן, והתחושה הייתה כאילו מתחילים מחדש, בלי פרוטוקול.
"לכל אחד ברור שבחירום אי-אפשר לעבוד עם 30 ילדים בזום, אז הצענו לחלק כל כיתה לארבע קפסולות. להפתעתי, גיליתי שהנחיות משרד החינוך הן זום של 45 דקות לכיתה. כלומר בארבע קפסולות מדובר בשיעור של 11 דקות. זו בדיחה שלא מחוברת לשטח בשום רמה. השיח נשאר תקוע בשיח הזכויות של המורים, כשכל המדינה מדברת שפה של התגייסות".
לאברמסון יש ניסיון בעולם החינוך. היא הייתה מהצוות המקים של בית הספר פלך בתל-אביב ושימשה כמחנכת בתקופת הקורונה. הלמידה מרחוק לא זרה לה. "הבנתי שאין ברירה אלא ללכת בשיטה של ניסוי וטעייה. חשבנו על בתים מארחים לזומים, אבל זה פחות התאים. אז פנינו לבני עקיבא בבקשה שיובילו פעילות של הפוגה, והנוער התגייס בצורה מעוררת השראה. ההתכנסויות היו צמודות לבתים עם ממ"דים זמינים, ובהמשך עברו לשטח בית הספר עצמו. בשיחה עם ראש המועצה אנחנו מקדמים גם פתיחה של גנים ממוגנים למפגשי הורים ופעוטות.
"באופן אבסורדי, למרות שיש המון כוונות טובות, רוח המפקד מסרסת את השטח ופוסלת כל יוזמה, ונשארנו עם שיטה לא רלוונטית בעליל. כך ברשויות חזקות או קהילתיות יותר נוצרים מענים מהשטח, ובמקומות אחרים נותר ואקום".
"יש פה חידלון של מערכת שלא מנסה לפרוץ את הגבולות של עצמה", אומרת טל מדר ממועצת תנועות הנוער. "זה הזוי בעיניי שהמחויבות שקיימת אצל מדריכים בני 15 לא קיימת במשרד החינוך. למה הם נאבקים על החניכים שלהם אבל המורות לא נאבקות ככה על התלמידים?
"אני שואלת את עצמי איפה ארגוני המורים, ואיך ייתכן שרשת של אלפי אנשים שהחינוך חשוב להם לא מצליחה להתגייס ברגע האמת. הפתרונות ההיברידיים הם הפתרונות הרלוונטיים היחידים במציאות שלנו. לא דומה גן ממוגן במרחב הכפרי לגן בעיר שההורים מסיעים אליו. לא דומים ילדים צעירים לבוגרים. הסיפור הוא לא בייביסיטר, אלא מענה ערכי".
בינתיים, ברשויות מקומיות שנחשבות לצהובות התחדשו השבוע הלימודים. מהניסיון שנצבר שם, אפשר ללמוד גם על תפעול הרשויות האדומות ועל האפשרות לשוב ללמידה חלקית גם במקומות יותר מסוכנים. "כמנהלת בית ספר המונה 420 תלמידים, ביניהם כ-30 תלמידים בכיתות תקשורתיות, ציפיתי מאוד למפגש המחודש עם הצוות והילדים, אבל גם מאוד חששתי ודאגתי", מספרת רעות צוקרמן, מנהלת בית החינוך שיל"ת בפדואל.
"האחריות לשלומם הפיזי של כל כך הרבה ילדים בזמן שעדיין נשמעות אצלנו לא מעט אזעקות היא כבדה, וזו שאלה גדולה איך פותחים את שערי בית הספר כשצוות ההוראה שלי מורכב מאימהות לילדים קטנים ללא מסגרות, ומנשות חינוך שנאלצות לצלוח את כבישי השומרון תחת אזעקות. אבל הרצון לפגוש את הילדים פנים אל פנים חזק מהכל".
בית הספר חזר השבוע לפעילות מלאה, ואפילו זכה לתרגל על רטוב מצב חירום. "התחלנו בצעדים מדודים עם ילדי החינוך המיוחד ושכבות א'-ב'. את היום הראשון פתחנו בתרגיל כניסה למקלטים ודקות ספורות לאחר מכן נשמעה אזעקת אמת. ברגע הראשון הלב שלי החסיר פעימה. איך הילדים יגיבו? האם כולם יישמעו להנחיות? איך הצוות יתפקד כשהדאגה לילדים הפרטיים שלהם בוודאי גם נכנסת למשוואה".
ובפועל?
"ברגע האמת, הצוות היה מדהים! הילדים התגלו במלוא תפארתם. בשקט, בבגרות ובנחת, הם נכנסו למרחבים המוגנים. היה בזה משהו כואב ומרגש בו-זמנית. לראות אותם מתורגלים כל כך למצב הלא נורמלי-הזה. שוהים במקלט, צוחקים ומשחקים כאילו זו עוד אחת מהפעולות השגרתיות. רגע אחרי היציאה מהמקלטים המשכנו בשיעור כאילו כלום לא קרה.
"לאחר ששאר השכבות הצטרפו ללמידה, נוכחנו לדעת שאין כוח חזק יותר מהשגרה. התפקיד שלנו הוא להיות עוגן ואי של שפיות ואני מקווה שעוד רשויות יפתחו את שערי בתי הספר, גם אם באופן חלקי או היברידי".
היוזמות מהשטח ובתי הספר שחזרו לפעול בערים הצהובות מלמדים שיש הרבה מה לעשות. אבל ברגעי החירום האמירה המפורסמת שלפיה "צריך גלגל - אני גלגל" הופכת במשרד החינוך ל"צריך גלגל - אני מקל".
הערמת קשיים, סירבול, היעדר יצירתיות או ביזור סמכויות הם בסך הכל תוצר של רעה חולה הרבה יותר: היעדר חזון ופחד משינוי. מערכת החינוך מוכה ומתפוררת בימים שבשגרה, ולכן בוודאי שלא תתפקד בחירום. המחסור במורות מרקיע שחקים, קשה מאוד לשמור אנשים טובים במערכת, וריבוי הרפורמות שכל שר שולף מהכובע לא מאפשר יציבות לימודית או ערכית.
במקום שהמערכת הענקית תיתן כוח וגב, היא דווקא מעמיקה את הבדידות של המנהלים והמורים ומעודדת "ראש קטן". על מנת להצליח לתפעל מערכת עצומה כזו באופן גמיש ורלוונטי ויצירתי חייבים לבנות אותה מחדש.
וגם לכך יש תקדימים: ב-1995 הוביל שר הבריאות דאז חיים רמון רפורמה מקיפה שלמעשה בנתה את מערכת הבריאות הישראלית מחדש והצילה אותה מקריסה. למרות ההתנגדויות הפוליטיות והצעדים הרדיקליים שרמון הציע – המהפך הצליח. אחרי אותו שינוי מבורך, ישראל זכתה לאחת ממערכות הבריאות הטובות בעולם ולמערכת שמתפקדת באופן מדהים גם בחירום. מערכת החינוך הישראלית זקוקה לצעד דומה – סגירה ובנייה מחדש. ¿
