"לדונלד טראמפ יש עוד כמעט שלוש שנים", אמר לי בכיר ישראלי, "יש לו זמן". שאלתי אותו כמה זמן עוד יש למלחמה, וזו הייתה תשובתו. הוא לא כיוון לכך שהנשיא האמריקאי רוצה מלחמה של שנים, או אפילו חודשים. הנקודה הייתה פשוטה בהרבה: טראמפ יודע שהוא יכול לספוג מכה עכשיו, במחירי אנרגיה, בדעת קהל (של מצביעים עצמאיים, הרפובליקנים תומכים במלחמה בהתלהבות). אך מתישהו, בסוף מארס או עד אמצע אפריל – זו הערכת מערכת הביטחון – המלחמה באיראן תיגמר. יהיה מספיק זמן לעבור הלאה. בינתיים, בצה"ל מרוצים מהכתישה המתמשכת. "זה יעלה להם מיליארדים בכל יום בנזקים לתעשייה הצבאית", אמר לי בכיר אחד במערכת הביטחון, "אנחנו מחסלים שם את כל יכולות המחקר והפיתוח, התעשייה הצבאית, האווירית. עובדים שיטתי. ובמקביל: ממשיכים לאסוף מודיעין בזמן אמת ולפגוע בבכירי המשטר. הנזקים שלהם יהיו כל כך כבדים, שגם אם ירצו לחזור להתמקד בישראל, יהיה קשה. יהיה להם הרבה מה לבנות מחדש קודם".
4 צפייה בגלריה
חייל אמריקאי על נושאת המטוסים אייזנהאואר במצר הורמוז ב־2023 . בישראל משוכנעים שארה"ב תפתח את המצר בדרך זו או אחרת
(Information Technician Second Class Ruskin Naval, AP)
הנה מה שבצה"ל ובממשלה מבינים מהאמריקאים: אין לנשיא כל כוונה לסיים את המלחמה בתיקו, ובעיקר אין לו כוונה לעשות זאת כאשר האיראנים ממשיכים לחנוק את הכלכלה העולמית במצר הורמוז. סגירת המצר בידי האיראנים הייתה עוד טעות אסטרטגית, משום שהיא כעת מחייבת את ארה"ב לפעול; אחרת, התוצאה היא שטהרן המחישה את מעמדה כבריון אזורי. היא תחסום מעבר ימי בינלאומי, וכולם יבואו להתחנן בפניה.
"ולכן", אמר לי הבכיר, "מצר הורמוז חייב להיפתח. לפחות זה מה שאנחנו מבינים מהם. האם האמריקאים יכולים לסיים מחר בבוקר ולהגיד 'ניצחנו'? ודאי. אבל זה לא המסר שאנחנו מקבלים. המסר לישראל: המלחמה תימשך עוד שבועות, וצפויה עוד פעולה במפרץ, והורמוז ייפתח כך או אחרת". זה מובן לגמרי שישראלים לא צורכים בימים אלה חדשות ממזרח אסיה; הם עסוקים בלרוץ לממ"ד או למקלט, או לטפל בילדים שתקועים בבית. אך מה שקורה לכלכלה העולמית הוא חריף ביותר. באסיה סוגרים בתי ספר (הודו) או מפעלים (קוריאה) כדי לחסוך באנרגיה; התוצאות ארוכות הטווח של המשבר הנוכחי כבר יורגשו חודשים קדימה. לכן, הכל בעירבון מוגבל, גם תוכניות מלחמתיות או הכוונות שהובעו בפני ישראל. דוגמה: הפוסט הביקורתי, בלשון המעטה, של טראמפ לגבי ההתקפה הישראלית נגד שדה הגז האיראני השבוע, למרות ששורה של גורמים אומרים כי התקיפה תואמה לגמרי בין וושינגטון לירושלים. המצב כספיתי.
יש כמה אפשרויות על השולחן. הראשונה היא שארה"ב תלחץ את איראן לרדת מהעץ של סגירת המצר באמצעות הפעלת מנוף על סקטור האנרגיה הענק של איראן. זו הסיבה לתקיפה הממוקדת של צה"ל ביום רביעי נגד שדה גז איראני חשוב. רוב מומחי איראן סבורים שהרפובליקה האיסלאמית לא תתקפל בשום אופן. אפשרות שנייה היא פתיחת המצר בכוח; ליווי של מכליות, השתלטות על לשונות יבשה, לוחמים על אדמת איראן. זה ייקח זמן ויכול לעלות באבידות, אך הערכת אמ"ן, כפי שנמסרה לישראל וארה"ב, היא שההתנגדות האיראנית במצר עצמו תהיה מוגבלת – לאור הפגיעה הקשה בכוחות הימיים של איראן ומשמרות המהפכה.
האפשרות השלישית – השתלטות פיזית אחרת, לדוגמה על האי ח'ארג, טרמינל הנפט הענק של איראן. אם האיראנים ירצו את תעשיית האנרגיה שלהם בחזרה, הם יצטרכו לפתוח את המצר. ללא תעשיית נפט, אין לאיראן דרך לשקם שום דבר. המודל המשטרי ממילא פושט רגל; בלי התזרים הקבוע, הסם שמניע את המפרץ כולו, הקריסה תהיה מהירה יותר.
האיראנים, מצידם, יכולים לנסות להגיב לכל אחת מהאפשרויות הללו בהבערת האזור כולו. בפגיעה בשדות נפט וגז. יכולותיהם נשחקו דרמטית, באדיבות פעולת ארה"ב וישראל; רוב תוכניות המגירה שלהן נקברו. אך הנזק יכול להיות כבד מאוד. זו תצטרך להיות ההחלטה הדרמטית של הנשיא טראמפ: מה עושים כדי לשבור את מצור הורמוז. אני שומע את המקורות הישראליים - מדיניים וצבאיים – שאומרים כי ארה"ב תשבור בהחלט. אך יש להם הטיה מסוימת. במלחמה הזו, ישראל היא הפטיש שרואה בכל מקום מסמר. האמריקאים מדברים עם הישראלים על מודיעין והתקפות; פחות על פוליטיקה, דיפלומטיה, מחירים.
עוד מרכיב בלתי ידוע הוא השלטון האיראני. כרגע, לפי מיטב ההערכות, אין עדיין מנהיגות באיראן; ספק אם תהיה. מה שכן ברור, והוא מעניין, שלפי הערכת גורמי מודיעין במערב, משמרות המהפכה השלימו את השתלטותם הגמורה על המדינה. התרחיש שבו משמרות המהפכה ייקחו שליטה על המדינה בעת מלחמה היה תמיד הסביר ביותר. הריגתם של לאריג'אני וחמינאי האיצה את התהליך. אין עוד מוקד כוח דתי או פופולרי שמאיים על משמרות המהפכה בתוך המסגרת של הרפובליקה האיסלאמית. ה"רפורמיסטים" גמורים, כוהני הדת מנותקים ונטולי כוח, וגם ה"שמרנים" הוותיקים יותר איבדו את הדמויות המשמעותיות. מה שנשאר זו כת צבאית, וליתר דיוק – שכבה צבאית-דתית. עד כאן ההערכה שהושמעה השבוע.
כמה וכמה ממומחי איראן סבורים שהתודעה המהפכנית של האייתוללות חיה ופועמת, ושהאיראנים ירצו להמשיך ולהמשיך – ולו רק כדי לבנות הרתעה אזורית ועולמית. במערב (ופחות בישראל) מייחלים לאיזה גנרל, גם אם הוא ממשמרות המהפכה, שאפשר לעשות איתו עסקים. איש חזק. "מובארק של איראן", כלשון אחד הגורמים ששוחחתי איתם, "מי שירצה שהמהפכה תשרוד, ומשמרות המהפכה ישרדו, אבל יהיה מוכן לעשות ויתורים משמעותיים לצורך כך". האם יש אדם כזה בנמצא? לא בטוח.
בחוות הכל מותר / השבוע נכנס צה"ל להילוך ציבורי סביב הטרור היהודי ביהודה ושומרון. אני כותב "הטרור היהודי" אך ראשי הצבא נמנעו מלעשות שימוש בביטוי הזה ממש – גם בדברי הרמטכ"ל, וגם במכתב ארוך, כנראה ארוך מדי, שפירסם אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט. אלוף פיקוד המרכז הקודם, יהודה פוקס, אמר על הפרעות בחווארה במארס 2023 כי מדובר בפעולות טרור; הוא גם השתמש בביטוי "פוגרום", ולקח אחריות מלאה: "זה אירוע גרוע שלא היה אמור להתרחש, והייתי אמור למנוע אותו". בחווארה הועלו באש כ-15 מבנים, ונשרפו כ-50 כלי רכב; פלסטיני אחד נהרג.
הרבה מים ודם זרמו מאז. 7 באוקטובר שינה הכל. הוא הזריק סם ממריץ לעורקיהן של קבוצות המכונות לעיתים "נוער הגבעות". רובם של הפורעים כבר מזמן אינם "נוער" שמגיע מ"גבעות". בהתיישבות התפשטה התפיסה שהטבח הבא יתרחש אצלם, ולכן הכל מותר. בשלב מסוים, דיווחתי כי עלו דרישות לצייד נשקיות בהתנחלויות בטילי כתף. הורחבו יחידות "הגנה מרחבית" (הגמ"ר) ואליהן גויסו למילואים גברים מההתנחלויות. החולשה הישראלית ב-7 באוקטובר החדירה חרדה ביישובים והצטרפה אליה עובדה חשובה: חלקם של מתנחלים ביחידות הלוחמות של הצבא הסדיר ובמילואים היה יוצא דופן וביטא מחויבות מופתית.
הקצונה הבכירה בצה"ל הרגישה תחושת חובה, אשמה והתבטלות כלפי המתנחלים. הצטרפו לכך שתי עובדות: הפוליטיזציה הגמורה של מחוז ש"י במשטרה, שהפך לשטיחון האמבטיה של איתמר בן גביר והכהניזם, והדרך שבה בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, יחד עם המנגנונים היעילים של המועצות המקומיות, הסתערו כדי לשנות את איו"ש לנצח נצחים. בעמודים אלה תואר בעבר פרויקט החוות החקלאיות, ששולטות כעת בשטחים עצומים ומהוות מוקד חיכוך קבוע עם אוכלוסייה פלסטינית – והכל בגיבוי מלא של מערכת הביטחון.
זה היה התהליך: פעולות "תג מחיר" ופרעות מפעם לפעם עד 7 באוקטובר, בקצב גבוה יותר מאז שבן גביר נכנס לתפקידו. לאחר מכן, פעולות פגיעה ברכוש כמעט כל יום, כולל נטילת אחריות. ואז פעולות של אלימות נגד פלסטינים, הצקה יומיומית, ללא התערבות של צה"ל והמשטרה, נגד קהילות פלסטיניות.
בעת האחרונה המצב הסלים להרג חוזר ונשנה של פלסטינים, ביוזמת ישראלים יהודים מצוידים בנשק חם, יחד עם אלימות קשה נגד פעילי שמאל. במקביל, התבהמות וגזענות שאין להן גבול; לדוגמה, הדרך שבה נחגגה השבוע מותה של משפחת עודה הפלסטינית כאשר יחידת מסתערבים של מג"ב פתחה באש על מכוניתם. נסיבות התקרית הזו עדיין נחקרות (המסתערבים אומרים כי היה זה ניסיון לפיגוע דריסה), אבל מה שברור הוא שערוץ הטלוויזיה של הקואליציה כינה את כל הארבעה שנהרגו, ובהם שני ילדים, מוחמד (5) ועות'מאן (7), "מחבלים". הידיעה הזו עוד באוויר, בניסוח הזה.
צה"ל מוטרד מאוד מהמצב המתפתח בגדה. הודעת הרמטכ"ל זמיר מדברת על "פורעים שאינם מייצגים את ההתיישבות". זמיר הוסיף כי הם מסכנים את ההתיישבות, את הביטחון ואת "ערכינו כעם וכמדינה". החלק החשוב ביותר של הודעתו היה הקריאה "לכלל הגורמים במדינה לצאת נגד התופעה בטרם יהיה מאוחר מדי". הוא קבע שהפעולות הללו לא רק "פסולות מוסרית וערכית" אלא יוצרות "נזק אסטרטגי בלתי רגיל".
מה זה מאוחר מדי? שני תרחישים. הראשון: התלקחות פלסטינית עממית נרחבת ואלימה ביהודה ושומרון. הימין הקיצוני (שנמצא ממש בלב המיינסטרים) סבור שזו אפשרות נפלאה. התקוממות כזו תאפשר לשיטתם למוטט את הרש"פ, לבצע גירושים שאינם רק מקומיים אלא בחסות צה"ל ודחפורי D9 צה"ליים. עבור צה"ל ומדינת ישראל, אינתיפאדה שלישית וקריסת הרש"פ הן סיוט; עבור פונדמנטליסטים מקומיים, הן ראשית צמיחת גאולתנו.
התרחיש השני הוא האפשרות שתשתית הטרור היהודי שנבנית באיו"ש, ואיננה מטופלת, תעבור התמרה לארגון טרור סדור יותר עם מטרות אסטרטגיות. המחתרת היהודית רצתה בשנות ה-80 לפוצץ את מסגדי אל-אקצא; מישהו מאמין - לאור התרחבות התמיכה בקיצוניות בכל חלקי החברה הישראלית – שהסנטימנט הזה מת?
ח"כ גלעד קריב שלח מכתב חריף השבוע לרמטכ"ל שקורא לו לפתוח בבדיקה מטעם המטה הכללי – בכך הח"כ מביע חוסר אמון בפיקוד המרכז – באשר ליחידות ההגמ"ר ביהודה ושומרון. קריב מאשים למעשה גם את צה"ל עצמו במתרחש, כאשר הוא כותב כי יש "כיסים מסוכנים" בצה"ל בסדיר ובמילואים שמעניקים "רוח גבית לפעילות אלימה נגד התושבים הפלסטינים".
בלוט עצמו הוציא כאמור "מכתב גלוי" לכל ראשי המועצות ביהודה ושומרון, אנשי חינוך ומזכירויות יישובים. המכתב מתחיל בתיאור הצלחות סיכול הטרור הפלסטיני, ומודה שלצד זאת מתפתחת תופעה "מסוכנת, חמורה ובלתי מתקבלת על הדעת". מדובר ב"פורעים", שפועלים ללא רסן, "בניגוד לחוקי המדינה, לערכי העם היהודי... אותם אנשים פוגעים באוכלוסייה פלסטינית אשר אינה מעורבת בטרור". הוא מודה שעליו, "כחליף הריבון" (אלוף פקמ"ז הוא למעשה הריבון ביהודה ושומרון, מבחינת הדין הבינלאומי), מוטלת החובה להגן על האוכלוסייה הפלסטינית. הוא כותב ש"מצב זה אינו יכול להימשך". למרות שאלוף בלוט מדגיש ש"מפירי החוק" פועלים בניגוד "לציבור הכללי ביהודה ושומרון, המאופיין בהיותו שומר חוק, אידיאליסטי וממלכתי", הוא מוסיף עוד משפט, שהפעולות שלהם ניזונות מ"רוח גבית ציבורית".
קצת פחות התרשמתי מההבטחה שהמצב הזה "אינו יכול להימשך". בנובמבר 2025 בלוט אמר: "לא נקבל מצב בו פורעי חוק פוגעים בחפים מפשע". צה"ל לא רק "קיבל" את המצב הזה, אלא חיילי מילואים צולמו במדים כאשר הם מסייעים לו. באוגוסט 2025 אמר האלוף כי כוחות צה"ל "אוכפים חוק וסדר. בצד סיכול הטרור ומלאכת ההגנה, אנו לא מתעלמים מנוער השוליים האנרכיסטי שמצא לו כר נוח ושורף כל נחלה טובה". מאז הטרור היהודי באיו"ש הולך ומתגבר.
כל ההתרעות, הביטויים הקשים (אך המדודים היטב!), האזהרות והגינויים מזכירים לי קצת את הימים הרעים לפני 7 באוקטובר. צה"ל זיהה סכנה אסטרטגית כללית, הזהיר, שיגר מכתבים שוב ושוב, כולל לראש הממשלה עצמו. הדרג המדיני היה שרוי בקונספציה אידיאולוגית קיצונית (ביחס לעזה), והשרה את התפיסה הזו כל הדרך למטה בהנחיות חד-משמעיות להימנע מעימות ברצועה. במבחן התוצאה, נעשו פעולות מסוימות בצבא, אך רחוק מאוד ממספיקות, ובעיקר - הן גיששו באפלה של כישלון, היחידה הרלוונטית (אגף המודיעין) נכשלה, הזירה (עזה) לא אובחנה, הגישה סבלה מכשל ה-Unknown-Unknowns הידוע של דונלד רמספלד. אינך יודע מה שאינך יודע. האזהרות נוסחו היטב; הן לא גרמו לשום פעולה אפקטיבית בתוככי צה"ל עצמו.
תכירו, זו הכתובת על הקיר: הטרור היהודי באיו"ש - מעבר לכשל המוסרי האדיר – מייצר סכנה אסטרטגית למדינת ישראל; הסכנה הזו יכולה להתממש בדרכים בלתי ידועות; הדרג המדיני אימץ קונספציה של קיצוניות; על צה"ל כריבון באיו"ש מוטלת חובה חוקית לטפל באיומים, גם אם גופים אחרים (המשטרה) כושלים במתכוון.
תודה, אביב / זהו הגיליון האחרון של "המוסף לשבת" בעריכתו של אביב הברון. לעורכים טובים יש תכונה משותפת: הם מצילים כותבים מעצמם. קל להיסחף אחרי הסיפור, המקור או הטיעון. קל לאבד קשר עם הקורא, ולעיתים עם היגיון בריא. הערותיו החדות והענייניות של אביב הצילו אותי פעמים רבות מטעות, הפרזה והכללה, וחשוב יותר - שיפרו עמוקות את התוצר הסופי. הוא עשה זאת גם בימים הקשים ביותר, כאשר משפחתו הקרובה התמודדה עם אובדן כבד ולחץ עצום בעקבות 7 באוקטובר. תודה לך, אביב. ¿
