צילום: מחמוד (36), טליה (4), מוחמד (שנה וחצי). מחוץ לתמונה: רים (34), אכרם (9), חאלד (8).
הבית? מחמוד: "המשפחה בעכו הרבה שנים, ובבית הזה בעיר העתיקה כבר יותר מ-50 שנה. אני נולדתי פה ויש לי ארבע אחיות ושני אחים, וכולנו גרנו פה. כשהתחתנתי לקחתי את אחד החדרים עם חלק מהסלון, סגרתי אותו והפכתי אותו לבית שלי. בגלל שהגג גבוה עשיתי גלריה ושם למעלה החדר של הילדים ולמטה החדר שלי והסלון. היום כבר קשה לקנות פה בית בעיר העתיקה. המחירים עלו מאוד. אז מי שצריך בית קונה בעכו החדשה".
העיר העתיקה? מחמוד: "אני לא יכול לעזוב את המקום הזה. אני מסיים את העבודה, יושב מתחת לבית שלי עם החברים שלי, זה הכי כיף. ברור שיש פה גם דברים פחות טובים, אבל אתה קם ורואה את הים וזה שווה הכל. זה מרגיע אותך. אני גם גר פה ליד אבא ואמא שלי וזו חוויה. יש אנשים שבאים אצלי ומציעים לי איזה סכום שאני רוצה, רק לגור פה. זה בעיקר יהודים, הערבים כבר לא קונים פה, אבל אין על מה לדבר".
מה אתם עושים? "אנחנו דייגים. אבא שלי היה מהדייגים הכי חזקים בעכו, מהכי טובים בים, ופעם מי שהיה דייג היה מרוויח יותר מדוקטור. ערימות של כסף. הוא התחיל לעבוד מגיל שמונה בים. אני ואחים שלי עבדנו איתו בים. לפני בית ספר, בשעה שלוש לפנות בוקר היינו קמים ויוצאים עם אבא לים. זה השעות שאפשר לדוג את ה'מליטה', ואז בשש חוזרים, עושים מקלחת והולכים לבית ספר. וכשחוזרים בצהריים, מחליפים בגדים ויוצאים לים. זה היה מלא כסף, אז מה זה בית ספר? אמא שלי לא אהבה את זה. הייתה אומרת לי 'עזוב, הכסף של הים זה לים'. ובאמת, ב-2010 המצב של הים הידרדר ולא הצלחנו להוציא אפילו חמשת אלפים שקל בחודש".
הידרדר? מחמוד: "היה איזה פיצוץ במפעל כימי ליד המפרץ והכל זרם לים ונעלמו הדגים. היינו יוצאים לים וכולו היה צבוע בכל מיני צבעים זרחניים. לא ידענו מה לעשות, ואז דוד שלי הפעיל סירת טיולים במפרץ והתחלתי לעבוד איתו. ראיתי שיש בזה כסף וב-2011 הפכתי את סירת הדיג של אבא לסירת טיולים. המצב הכלכלי היה קשה. אמא מכרה את הזהב שלה, לקחנו את הסירה לחיפה, שיפצנו אותה והתחלנו".
סירת טיולים? מחמוד: "לקחנו אנשים להפלגה במפרץ מול חומות עכו. היינו חייבים להתפרנס. באותה תקופה גם הייתה עלייה מטורפת של תיירים בעכו. עד 2017 עבדתי רק בטיולים, אבל הדיג זה בנשמה וזה כנראה חזק ממך. ב-2017 קניתי גם סירת דיג ואני ובן דוד שלי התחלנו לעבוד שוב. זורקים רשתות ומוציאים כל יום 300-400 קילו. זו הייתה שנה נדירה. ים זה מחלה, אי-אפשר להיפטר מזה. כשאתה יוצא לים אתה מתאפס, אתה לא חושב על כלום בעולם". רים: "חוץ מזה, כשאתה טועם את הדגים שאתה מוציא מהים זה טעם אחר. אין כמו טעם של קלמארי ודגים קטנים שאתה מביא מהים". מחמוד: "תקשיב, כשהיינו חוזרים מהים עם אבא בבוקר, הוא היה מעיר את כל האחיות שלי ומכין לנו שרימפסים וקלמארי לארוחת בוקר. אמא שלי הייתה מאדה אותם עם קצת לימון ומלח ויאללה לאכול ולבית ספר".
אוכל? מחמוד: "אוכלים כל מה שיש בים. מה שאבא היה מביא - אמא הייתה מכינה. ככה גדלנו וככה גם היום. כל אחד במשפחה אוהב דג אחר, כי לכל דג יש טעם מיוחד משלו. אני אוהב פלמידה לבנה גדולה כי אז יש יותר שמן בבשר, וגיסי אוהב רק פירות ים. הדייגים מכירים את הטעם של כל דג. המקצוע הזה עובר מאחד לשני במשפחה. אבא שלי העביר את זה אליי, ואני העברתי את זה לבן דוד שהפך להיות אחד החזקים. יש לי בעיות בגב כי אני אחרי תאונת דרכים ואני כבר לא יוצא לים, רק כשהוא ממש שקט. זו העבודה הכי קשה, אבל זה ממכר".
רים? רים: "אני בבית ומגדלת את הילדים". מחמוד: "אני מאמין שהאישה מלכה, אבל היא צריכה להיות בבית. כל מה שהיא רוצה מגיע לה, אבל אני אעבוד בשבילם".
מצב כלכלי? מחמוד: "היום אני כבר לא מתפרנס מהים, השארתי את הסירה לבן דוד ואני רק רוצה את הדגים הטריים בשבילי לאכול. אני עדיין עובד בטיולים, למרות שהמצב קשה כי כמעט ואין תיירים בעכו, ואני הולך לפתוח פיצוצייה מול הרכבת. החיים קשים פה בארץ. זו המדינה הכי יקרה בעולם ואנחנו לא מתפרנסים כמו פעם. חיים את הרגע וממה שיש. המצב הכלכלי של העיר קשה. כל מה שעובר במדינה פוגע בעכו פי שניים. זו עיר משותפת ובכל מלחמה העיר משותקת, אבל אנחנו שורדים. אין לנו לאן ללכת".
הבילוי שלכם? מחמוד: "נוסעים לחו"ל 3-4 פעמים בשנה. פעמיים-שלוש עם הילדים ופעם אני ורים לבד. בעיקר למצרים, שארם א-שייח, או לטורקיה, לאנטליה. זה זול יחסית. שמים 20 אלף לכל המשפחה, הכל כלול. אילת זה רצח, אתה אוכל פיתה שווארמה, זה 70 שקל".
