כדורגל, לפחות בגרסתו הישראלית, הפך לדבר שאינו מובן מאליו. קורונה, 7 באוקטובר ועכשיו מבצע "שאגת הארי" (או בשמו השני, "תביא את הכדור, אין משחק") – כולם הובילו לשיבוש (ואולי עוד יובילו לביטול מוחלט במקרה הנוכחי) שלוש משבע העונות האחרונות. היופי בספורט הוא שאתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה ייגמר. רק בישראל – טוב, אולי גם באיראן – חוסר הידיעה הולך שלב אחד קדימה. אתה אפילו לא יכול לדעת אם זה ייגמר. על רקע הנעשה בימינו, גם העונה שעברה, שצולקה בהשפעות המשחק שלא שוחק בין באר-שבע לבני סכנין, נדמית להיגיון בהגדרתו.
גם שנים של משחקים ללא קהל כעונש מבית הדין לא הכינו אותנו למשחקי הרפאים בקורונה, אבל חייבים להודות שזה היה בית הספר הטוב ביותר למשחקים נטולי האוהדים בעקבות 7 באוקטובר. אולי זו הטראומה הלאומית הייחודית, להבדיל מהגלובליות של הקורונה, שהפכה את הכדורגל לשולי, אולי השאיפה לנורמליות שחיבקה גם גרסה חיוורת של המשחק. מה שבטוח הוא שכדורגל ללא אוהדים זה תרחיש קיצון שהחיים בישראל נירמלו לחלוטין.
באותה נשימה, אם העונה לא תסתיים או למצער תסתיים בגרסה מקוצרת, זה ידמה לסוף העולם הספורטיבי כפי שהכרנו אותו, אבל בכך רק יוגבה רף הסבל של האוהד הישראלי. כל עונה מעתה ואילך שתיעצר או תיפסק בגלל מלחמה תהיה משהו שכבר ידענו בעבר. האיום על עצם קיומה של העונה או האפשרות לסיימה במתכונת שונה מכפי שתוכנן בהתחלה הוא דרגת השיבוש הגבוהה ביותר שישנה. ברגע שזה יהיה מאחורינו, כבר לא יהיה שום דבר לפנינו.
הנזק לסיומה של הליגה באופן שבו לא התכוון המשורר יתבטא לא רק בפגיעה הישירה בספורטיביות – מה תאמר בית"ר ירושלים אם תסיים במקום השני ותימנע ממנה האפשרות לארח את באר-שבע בטדי רק כי הליגה הסתיימה חמישה מחזורים מוקדם מדי? – אלא גם ביחס לכל העונות הבאות. לעולם אי-אפשר יהיה עוד לקחת כמובן מאליו אפילו את הדברים הכי מובנים מאליהם כביכול – השיטה והחוקים. אולי נצטרך להפוך את הסדר ולצאת מנקודת הנחה שכל עונה תסתיים מוקדם מהצפוי, ולהשאיר מקום להארכה כי מקסימום נופתע. בעונת 2026/27, אם כך, נקבע כי בפלייאוף העליון יהיה סיבוב אחד בלבד, ואם עד אפריל לא תפרוץ מלחמה, נוסיף על חשבון הבית גם את הסיבוב השני.
