תחשבו רגע על בני ישראל במדבר, נגיד חמש שנים אחרי היציאה ממצרים. הם יושבים שם בחולות, מגרדים את הראש, ובטוחים שעוד רגע, מקסימום אחרי החגים, הם מגיעים. אין מצב שזה ייקח עוד הרבה יותר. המנהיגים בטח גם מעודדים. עוד קצת. ואחרי חמש שנים במדבר, אין להם מושג שיש לפניהם עוד 35 שנה מכל הטוב הזה, שגרה לא הגיונית של נדודים, חוסר ודאות, פליטות.
ותחשבו אם מישהו היה אומר להם שמבחינת המורשת הקולינרית שהם פיתחו במשך 40 שנה במדבר, מה שהולך להטביע חותם ולהישאר לדור ודור זה שנדפק הבצק בלילה הראשון והוא לא תפח. אלפי שנים אחרי ימשיכו להזכיר את הפדיחה.
ככה זה אצלנו. אנחנו עם שמתמחה בלקחת טראומות גולמיות, לתת להן להתקרר כמה מאות שנים בארון, ואז להגיש אותן כמתכון משפחתי מחייב. אנחנו כבר שנתיים וחצי בתוך "האירוע". מלחמה שמשנה צורה כמו אמבה, שמתחילה בשבת ההיא באוקטובר ונמרחת דרך טילים מאיראן, מפונים ותחושה קבועה של "מה נשתנה" או בעצם, מה לא.
ואחרי שנתיים וחצי לא ברור גם לנו אם אלו היו חמש שנים מתוך 40, או שעוד רגע יהיה פה שקט ונוכל להתחיל לבנות, ועד אז אנחנו מנסים להבין מה לעשות עם 20 קילו קלמנטינות שקנינו מחקלאי שנתקע, כי נשבר הלב, ושוברים את הראש אם 40 קילו ריבה זה מוגזם במקלט.
אז רגע לפני ליל הסדר, החלטנו לעשות ניסוי בזיכרון עתידי. להפעיל את מכונת הזמן ולהציץ איך בעוד 200 שנה, כשהכל כבר יהיה היסטוריה מנוקדת בפורמט הולוגרפי, יציינו את התקופה הזאת כחג יהודי תקני. מה יישאר מהממ"ד, מהמילואים ומהקרע בעם כשיהפכו אותם ל"סימנים" על צלחת?
* * *
טקסטים חדשים שייכנסו לארון הספרים היהודי:
מַסֶּכֶת מִגּוּן – פֶּּרֶק א'
הַמִּשְׁנָה: מֵאֵימָתַי נִכְנָסִין לַמּוּגָן? מִשָּׁעָה שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל. נִשְׁמַע הַקּוֹל, חַיָּב אָדָם לָרוּץ. רָץ וְנִכְנַס - יִסְגֹּר הַדֶּלֶת וְיָגִיף הַחַלּוֹן. לֹא מָצָא מוּגָן - יֵרֵד לַמַּדְרֵגוֹת. לֹא מָצָא מַדְרֵגוֹת - יִשְׁתַּטַּח עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, יַנִּיחַ יָדָיו עַל עָרְפּוֹ וְיַמְתִּין עֶשֶׂר דַּקּוֹת. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהַמְתִּין - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
רַבִּי דָּנִי מֵהַחמ״ל הָיָה אומר: "מִשָּׁעָה שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל": וְכִי אֵיזֶה קוֹל זֶה? יֵשׁ אוֹמְרִים קוֹל שׁוֹפָר הָיָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים קוֹל מְכוֹנָה הָיָה שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְלָמָּה נִקְרָא "צֶבַע אָדֹם"? לֹא שֶׁהָיָה הָאֲוִיר אָדֹם, אֶלָּא שֶׁהָיוּ הַלְּבָבוֹת דּוֹפְקִין טוּרְבּוֹ מֵחֲשָׁשׁ.
"וְיַמְתִּין עֶשֶׂר דַּקּוֹת": וּמָה עָשׂוּ בְּאוֹתָן עֶשֶׂר דַּקּוֹת? אָמַר רַבִּי דֶּפְרִין: הָיוּ פוֹתְחִים אֶת הַמַּכְשִׁיר הַקָּטָן שֶׁבְּיָדָם וְשׁוֹאֲלִים זֶה אֶת זֶה: "הַאִם שָׁמַעְתָּ?", "הַאִם אַתָּה בְּטוּחַ?". מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁאֵין הַפַּחַד נָמוֹג אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת.
גְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנָן: וְכִי מָה הָיָה בְּאוֹתוֹ מַכְשִׁיר? אָמַר רַבִּי עַמְרָם: הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁנִּקְרָא "טֶלֶגְרָם", וְהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְחַפְּשׂוֹת בּוֹ אֶת הַסּוֹד. שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִין אֶת הַשָּׁכֵן: "מָה אָמְרוּ בַּטֶלֶגְרָם?", כְּאִלּוּ יָרְדָה בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְגִלְּתָה לָהֶם אֶת הָעָתִיד לָבֹא.
וְעוֹד תָּנְיָא: מַעֲשֶׂה בִּשְׁכֵנָה אַחַת שֶׁהָיְתָה בְּכָל בִּנְיָן, שֶׁהָיְתָה מְקַבֶּלֶת מְסָרִים מַבְהִילִים הַנִּקְרָאִים "סְפַּאם" (וְיֵשׁ אוֹמְרִים - לְשׁוֹן ״פֵיְיק נְיוּז״ הָיָה), וְהָיְתָה מְשַׁתֶּפֶת אֶת כֻּלָּם בְּקוֹל גָּדוֹל וְאוֹמֶרֶת: "הִנֵּה הִנֵּה זֶה בָּא, חַשְׁמַל לֹא יִהְיֶה וּמַיִם לֹא יִהְיוּ".
מַסֶּכֶת מִגּוּן - פֶּרֶק ב'
הַמִּשְׁנָה: נִשְׁמַע הַנֶּפֶץ - חַיָּב אָדָם לְהַבְחִין בֵּין קוֹלוֹת. יֵשׁ אוֹמְרִים "נְפִילָה" וְיֵשׁ אוֹמְרִים "יֵרוּט". וְהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מִתְוַכְּחִים זֶה עִם זֶה בַּחֲשֵׁכָה: זֶה אוֹמֵר "בּוּם עַל קוֹלִי הוּא" וְזֶה אוֹמֵר "רָעַד הַחַלּוֹן - פְּגִיעָה הִיא". וְאֵין יוֹצְאִים מִן הַמָּמָ"ד עַד שֶׁתַּעֲלֶה הַהַבְהָרָה בַּמַּכְשִׁיר.
גְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִים לְהַבְדִּיל? אָמַר רַבִּי פְּלוֹנִי הַמְּהַנְדֵּס: אִם קוֹל עָמוּם הוּא - יֵרוּט הוּא, וְאִם קוֹל צוֹרֵם הוּא - נְפִילָה הִיא. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַשְּׁכֵנָה מִקּוֹמָה רִאשׁוֹנָה אוֹמֶרֶת שֶׁהַבַּיִת רָעַד! אָמַר לָהֶם: שְׁכֵנָה זוֹ, אֲפִלּוּ טוֹרְקִין דֶּלֶת בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית, הִיא אוֹמֶרֶת "רְעִידַת אֲדָמָה הִיא".
וְעוֹד שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּמִּרְפֶּסֶת וּמַצְלֵם בַּמַּכְשִׁיר. אָמְרוּ לוֹ: "הִכָּנֵס פְּנִימָה, סַכָּנָה הִיא!". עָנָה לָהֶם: "אַל תִּירָאוּ, זֶה בִּשְׁכוּנָה אַחֶרֶת. אֲנִי מְצַלֵּם לַטֶּלֶגְרָם". לֹא הָיוּ רְגָעִים מֻעָטִים עַד שֶׁנִּשְׁמַע הַנֶּפֶץ וְנָפְלוּ הַחַלּוֹנוֹת. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר "זֶה רָחוֹק מִמֶּנִּי", סוֹפוֹ שֶׁהַבֶּטוֹן יַכְישׁ אוֹתוֹ.
מנהגי החג
• הכשרת הבית: "מצוות הטחב". חודש לפני החג, כל משפחה בישראל מפסיקה לאוורר חדר אחד בבית. המטרה: להגיע לערב החג עם ניחוח עובש תקני ומקורי של מקלט ציבורי משנת 1962.
• אושפיזין הממ"ד: במהלך ימי החג נהוג להסתובב בין השכנים ולהתארח בחדרים הטחובים הללו. המהדרין יושבים שם יחד בשתיקה מוחלטת, כשלפחות אורח אחד חייב ללבוש חולצה תכלת ולשאת ארגז תכול מסתורי ומסקרן עם ריח של פיצה.
• תיקון שלוש (בשלוש לפנות בוקר): בדומה לרמדאן, אבל עם הרבה יותר חרדה, קמים בשלוש לפנות בבוקר. אחד מחברי הקהילה לוקח על עצמו את תפקיד המשכּים והוא מעיר את כולם באמצעות חיכוך של שני צינורות חלודים או כל דבר שייצור רעש חזק, מחריד, צורמני וחורק. בתום ההשכמה נפגשים בחדר הטחוב ואוכלים חטיף בחושך בלי להוציא מילה ובלי לצחצח שיניים אחרי.
• בגדי החג: תשכחו מהלבן של חגים אחרים. קוד הלבוש המחייב הוא טרנינג עם חורים, חולצה שלא קשורה אליו, קרוקס עם גרביים.
• האביזרים: שמיכת פיקה, חלוק, מגבת גדולה על הגוף או על הראש. המהדרין חובשים כיפת ברזל ששולפים מהבוידעם לקראת החג.
• סעודות החג: זהו המבחן האמיתי של הערב. הארוחה מתנהלת תחת חוקים נוקשים של חוסר נוחות. הארוחה תתנהל בחלקה בחדר הטחוב, במעגל או בשתי שורות, על כיסאות מתקפלים וללא שולחן. את יתר האוכל בימי החג אוכלים קר ובעמידה ורק בשעות שבין הארוחות. כדאי להימנע ממזון בריא, ממש כפי שעשו אבותינו (אנחנו יעני).
• הכיסא החסר: בשונה מפסח, כאן נועלים את הדלת בבריח כפול ומקפידים שיהיו כיסאות כמספר האורחים פחות אחד. מישהו תמיד חייב לעמודֿ או לשבת על הרצפה.
• מצוות "בר הפלוגתא": חובה להזמין לשולחן אדם אחד לפחות שאתם לא סובלים ושאתם חלוקים עליו בכל נושא (רצוי מישהו שחסמתם ברשתות החברתיות). המצווה היא לריב איתו בצרחות עד לב השמיים, אבל תוך כדי הצעקות לחלוק איתו כיכר לחם אחת.
• סימן הבגידה: במרכז השולחן יונח תפוח אחד עם תולעת גלויה. במהלך הארוחה, כל צד חייב להצביע על התפוח ולהאשים את הצד השני בבגידה. זהו חלק טקסי המכונה "שפוך חמתך".
• סיום החג: בבתי הכנסת, הקהל יושב בחושך מוחלט במשך שעות. אף אחד לא זז, עד שהגבאי עולה על הבמה וצועק את צמד מילות הקוד העתיקות: "אפשר לצאת!". רק אז פורצים כולם בריקודים ובחלוקת מנגו וקלמנטינות שקנו מהחקלאי בדרך.
מתכוני החג
חמינדוס
זה הרי מתבקש שאם בפורים אוכלים אוזני המן, בחג החדש נאכל ביצי חמינאי, או בשמן הספניולי Huevos Khamenaidos.
מה קונים?
כדאי לרכוש ביצים בגודל מדיום, העדפה לביצי חופש. ואז בירקנייה לאסוף לשקית ערימה נאה של קליפות בצל יבש. השכנים יביטו בכם בהשתאות ובצדק. אבל הם ראו אתכם גם ככה עם סד לילה, שיער עומד ושתי נעליים שונות. לא נורא.
הכנה:
1. שמים בסיר את כל הביצים, לפחות 10.
2. מכסים במים ומוסיפים קליפות בצל, של 4 בצלים לפחות. מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים ביחד חצי שעה.
3. אפשר להוסיף את הביצים לסירים עם טבית, צ׳ולנט או כל דבר אחר שתבחרו.
קציצות ברוטב עגבניות
קשה לקבוע בוודאות מתי ייפול המועד החדש, אבל כרגע, לקראת פסח, נתאים את המתכון לאירוע. קציצות היא מילת המפתח של התקופה. אוכלים אותן קרות מעל השיש, במפית בממ״ד, בסנדוויץ' של שישי, שולחים לאשת המילואימניק או לחייל בגזרה.
חומרים:
1 ק״ג בשר טחון (צוואר הכי טוב)
4-5 מצות רטובות מעט ושבורות מעוכות ביד
2 ביצים
3 כפות פטרוזיליה קצוצה
¼ כפית כמון
1 כפית מלח
½ כפית פלפל שחור גרוס
2 בצלים מרוסקים בפומפייה או במעבד מזון
1 שן שום כתושה
לרוטב:
100 גרם רכז עגבניות
400 גרם (1 פחית) עגבניות מרוסקות או 2 כוסות עגבניות שרי מרוסקות בבלנדר
3 שיני שום מעוכות מעט
1 ליטר ציר ירקות או בשר (או מים עם כף גדושה מרק עוף)
1 כף פפריקה מתוקה
2 כפיות כורכום
1 כף סילאן או סוכר חום
1 ו-1/2 כפיות מלח
1 כפית פלפל שחור גרוס
הכנה:
1. מערבבים את חומרי הקציצות ונותנים לתערובת לעמוד מכוסה במקרר ל-20 דקות עד לילה שלם.
2. שמים את כל החומרים של הרוטב בסיר ומביאים לרתיחה עדינה, מנמיכים את האש.
3. בינתיים מגלגלים את תערובת הבשר לכדורים קטנים ומעבירים אותם בזהירות בזה אחר זה לרוטב המבעבע. במידת הצורך מוסיפים מים כדי כיסוי.
4. מבשלים על אש קטנה כ-40 דקות.
יש לכם עוד רעיונות למסכת החג החדש? שלחו לנו באהבה, אתם גם ככה בבית. אין לכם משהו טוב יותר לעשות.
