נתן ועמוס // אסף ענברי } ידיעות ספרים } 256 עמ'
קסם שורה על כתיבתו של אסף ענברי. יש לו את אותה יכולת נדירה לחולל טרנספורמציות, שבהן אירועים היסטוריים סבוכים ועתירי מחקרים ומסמכים הופכים לספרים מרתקים ושובי לב הנקראים בהינף אחד. כוחו ככותב מצוי בצומת הטעון והמורכב שבין היסטוריה, ספרות ובדיה. הוא יודע כי היסטוריה בבסיסה היא סיפור הארוג, לבלי הפרד, מאירועים שהתרחשו בפועל ומכאלה שראוי היה להם להתרחש אלא שמקוצר ידה של המציאות נבצר מהם לצאת מן הכוח אל הפועל. מעבר לכך הוא יודע שכל סיפור היסטורי טוב זקוק לפכים קטנים, ליומיום על פחדיו, תשוקותיו וחלומותיו. מסיבה זו אין לו בעיה לתאר, באותה רצינות שבה הוא מתייחס לעובדות ארכיוניות, מחשבות ומעשים קטנים שברור שאין כל דרך לברר אותם.
כך, כבר בפסקה הפותחת של הספר מציין ענברי ביחס לאלתרמן את הדברים הבאים: "במלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים התקרבו לוורשה, אבא של נתן סגר את גן הילדים העברי שלו, והמשפחה ברחה מזרחה. נתן היה בן ארבע. לאה, אחותו, הייתה בת שנה. במשך כמה שבועות הם היטלטלו בדרכים יחד עם המוני פליטים אחרים, יהודים ולא יהודים. זה הזיכרון הראשון של נתן: שיירות הפליטים". ללא תיחום או הפרדה מונחות העובדות ההיסטוריות המוצקות על סגירת הגן ובריחת המשפחה לצד הקביעה הנאמרת בבטחון גמור, אף שאין שום דרך לאמת אותה, שזהו הזיכרון הראשון של נתן הילד. העירוב הזה הוא שהופך את ההיסטוריה לסיפור מרתק ומעניק לקורא, בכל ספריו של ענברי, את התחושה שהוא זוכה להציץ אל מעבר לפרגוד ולראות את הגיבורים של הספר כדמויות מורכבות.
• • •
המיתולוגיה הציונית ודמויות מפתח שלה הם חומרי הגלם שמהם עשויים ספריו של ענברי. הוא ברא מיתוס שלם סביב הקיבוץ שבו גדל, אפיקים, בספרו הנהדר 'הביתה'; הוא בחן ב'הטנק' את מיתוס הטנק בדגניה; וב'הספר האדום' הוא תיאר לעומק את דמותם של שלושה מראשי המדברים בתנועה הקיבוצית: סנה, טבנקין ויערי.
החומרים, המתכונת והשיטה בספר שלפנינו לכאורה אינם שונים. גם כאן עומדים למבחן שני גברים מלב ליבו של האתוס הציוני והממסד הספרותי שלו: המשורר נתן אלתרמן והסופר הצעיר ממנו עמוס עוז. גם כאן הביוגרפיה של שתי הדמויות הללו נבחנת לאורה של שאלה אידיאולוגית: היחס לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. או במילים פשוטות היחס לכיבוש: מן הצד האחד אלתרמן, שהיה מנאמניו הגדולים של בן-גוריון במפא"י ואז ברפ"י והתרחק ממנו עם הקמתה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ומן הצד השני עוז, היוזם של 'שיח לוחמים' ומהמתנגדים הבולטים לכיבוש מימיו הראשונים. בין לבין, כמיטב המסורת של ענברי, נשזרים בסיפור פרשות אחרות, בעיקר פרשת לבון וההשפעה שהייתה לה על הפוליטיקה הישראלית כמו גם אירועים אישיים ומשפחתיים של שני הגיבורים, אהבות, שנאות, קנאות ובגידות.
על אף המתכונת הדומה והמוכרת יש בספר הזה דבר-מה שונה. המיתוסים והשאלות ההיסטוריות שבהם הוא עסק עד כה, היו כאלה שמשקלם בעבר היה גדול ומשמעותי אך בזמן כתיבת הספרים וממרחק השנים הם התכווצו לכלל אירועים אנקדוטליים מן העבר. מי למשל זוכר מה היו ההבדלים האידיאולוגיים בין סנה לטבנקין ובשל מה נתפרדו להם, באלימות נוראית, קיבוצים כאשדות יעקב והפכו לאיחוד ומאוחד? העובדה שכיום השאלות הללו אינן חלק מהשיח הציבורי והפוליטי מייצרת עבור ענברי מרחב משחקי רחב. הוא יכול לשחק בדמויות, להגחיך אותן ואת הדיונים האינסופיים שבהם הן השתתפו וממרחק הזמן להוריד אותן מהאולימפוס האידיאולוגי שבו הן שהו בשנות ה-40 וה-50 ולהציג אותן דרך חולשותיהן ותאוותיהן.
ב'נתן ועמוס' מתרחש דבר מה אחר. לא עוד אנקטדולי ושולי, לא עוד ויכוחים אידיאולוגיים נטולי פשר על אירועי עבר שאיש אינו זוכר כי אם עיסוק בכבל חשמל חשוף ומסוכן. האירוע הטעון והמורכב שעימו מתמודדת החברה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים: הכיבוש והיחס אליו. הבחירה לעסוק בשאלה פוליטית כבדת משקל ולהתבונן עליה דרך עיניהם של שני דוברים מוכרים מאוד, נתן אלתרמן ועמוס עוז, מחוללת טרנספורמציה מבנית בספר כולו ומשנה כמה ממרכיבי היסוד שלו. הקלילות והאגביות המאפיינות את כתיבתו נעלמות כמעט לגמרי מהספר ומעטה של רצינות וכובד ראש יורד על פרקיו או כמו שענברי עצמו כותב: "נתן ועמוס יכלו להסכים על דבר אחד: ששאלת השטחים היא השאלה החשובה ביותר שניצבת בפנינו".
במעין קסם אלכימי מבקש הספר לעצור את הזוועה שבה אנו חיים, להניע לאחור את גלגלי הזמן ולהשיב את הכיבוש אל רגע ההולדת שלו, אל הרגע שבו הוא היה קטן ונשלט ובעיקר אל הרגע שבו גורלו היה נתון במרחב שבין ניצי רפ"י והתנועה לארץ ישראל השלמה שהקים אלתרמן — המשורר שבע הקרבות והאכזבות — ובין העורך של 'שיח לוחמים', הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה והספרות הישראלית, עמוס עוז יפה התואר מקיבוץ חולדה. אותו סופר צעיר וחד מבע שהטיב לראות את הנולד ועמד על התהליכים ההרסניים שהכיבוש עתיד לחולל בחברה הישראלית.
השיבה אל רגע ההולדת של הכיבוש, אל החודשים הראשונים שלו שבו הדיון על עתידו התנהל מעל לדפי העיתונות המפלגתית, היא כמעט פנטזיה פוליטית המבקשת להחזיר את השד לבקבוק, לנהל מחדש את הדיון על מוסריותו של הכיבוש בגבולות הבטוחים שבין קפה כסית, מקום מושבו של אלתרמן, קיבוץ חולדה של עמוס עוז, ושדה בוקר שבו ישב בן-גוריון הממורמר והזקן, שעימו ניהלו שני הגיבורים מערכת יחסים סבוכה של משיכה ודחייה, התנגדות והערצה.
זוהי משאלה מרתקת המאפשרת לבחון את היחס הממסדי לכיבוש טרם הופעתה של הציונות הדתית, המופיעה לרגע בספר ונעלמת מיד. ענברי מבקש לבחון את הזיקה הפוליטית של הציונות 'החילונית' לשטחים לפני שהיא מוותרת עליהם כליל ומאפשרת להם להפוך לזירת כינונה של תנועה ציונית חדשה 'גוש אמונים', תנועה בדלנית ומשיחית, שאת תוצאותיה הרות האסון אנו רואים היום גם בדמותם של הקיצונים, שבהם נערי הגבעות הפרועים והאלימים.
• • •
הבחירה של ענברי לעסוק בשאלה כבדת המשקל של הכיבוש משפיעה גם על האופן שבו מעוצבות דמויותיו. בשונה מ'הספר האדום' — שבו הדמויות מופיעות בגדולתן ובעליבותן ולכל אחת מהן ענברי שש להוסיף קווים מעט גרוטסקיים שהפכו את הקריאה בספר למשעשעת ורווית הנאה — הרי שב'נתן ועמוס' הדבר אינו כך, והעליבות והגרוטסקה ובעקבותיהן ההומור הדק מומרות בקווים ספרותיים של אגדת קדושים. זה לא שלשני הגיבורים אין את אותה ביוגרפיה הנעה בין היסטוריה לבדיה. לשניהם יש ובשפע והם, כמו כל גיבוריו של ענברי, אוהבים, שונאים, מקנאים ונופלים לא פעם כקורבן לחולשותיהם. אבל גרוטסקה אין כאן ועליבות אין כאן. אין בספר הזה את אותה תאווה לפירוקם של מיתוסים ושחיטה, גם אם עדינה וזהירה, של פרה קדושה כזו או אחרת.
באופן מעט משונה הפרטים הרבים שמכביר ענברי על אלתרמן ועוז מסייעים בידו לכונן אותם כמרטירים של הספרות והפוליטיקה הישראלית, אנשים שהקדישו את מיטב שנותיהם למען האומה. הם מתוארים כאנשים מאוד רציניים, חדורי מטרה שדבר אינו יכול להסיט אותם מהשליחות שהוטלה עליהם ספק על ידי ההנהגה הפוליטית ספק על ידי השכינה עצמה. את הקווים הפארודיים העדינים של ספריו הקודמים שבעזרתם הוא השפיל והאדיר את גיבוריו מחליפה כאן הערצה. ענברי בורא את שניהם — את אלתרמן ואת עוז — כמעין חצאי אלים המבקשים, כל אחד בדרכו, ליטול על עצמם משימה שנידונה מראש לכישלון, להציל את ישראל מעצמה ומגורלה. האחד חשב שהצלה זו תבוא בדמות התנחלות וסיפוח והשני חזה את תאוות האלימות ושיכרון הכוח הנולדים יחד עם כיבושו של עם אחר וביקש לסיימו כמה שיותר מהר.
הבחירה של ענברי 'לעלות כיתה' ולהמיר את המיתוסים העתיקים, הלא-מאיימים, של התנועה קיבוצית, שבהם הוא עסק עד כה, בשאלה כבדה וכואבת שנוכחותה משפיעה על חיינו בכל יום ויום היא ראויה ואמיצה. עם זאת, המחיר אותו הוא, ואנו כקוראיו, נדרשים לשלם הוא צמצום מרחב התעתוע שאפיין את ספריו הקודמים והמעבר משחיטה כשרה ומשועשעת של פרות קדושות להערצתן. •
