בזמן שנתב"ג התמלא בישראלים שחיפשו כרטיס בכיוון אחד לשקט של ארה"ב או אירופה, ד"ר קסניה אהרון, אחראית תחום אוזניים במחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר ברמב"ם, עשתה את המסלול ההפוך. בדצמבר 2025, בדיוק כשענני המלחמה עם איראן איימו להפוך לסערה אזורית, היא נחתה בישראל על מנת להישאר כאן.
עבור אהרון, מומחית בעלת שם עולמי באוטולוגיה (רפואת האוזן) וניתוחי בסיס גולגולת ואם לשלושה ילדים קטנים, המעבר מהמסדרונות המצוחצחים של "קליבלנד קליניק" היוקרתית בה עבדה, למחלקות הממוגנות מתחת לאדמה בחיפה, לא היה רק החלטה מקצועית. זו הייתה התייצבות למשימה. למרות הקריירה המפוארת והחיים הנינוחים באוהיו, אהרון הרגישה שהקרקע תחתיה רועדת. האנטישמיות, שהפכה למגיפה שקטה במסדרונות האקדמיה והרפואה בארה"ב, הייתה המניע המרכזי שדחף אותה ואת משפחתה לעשות את הצעד הדרמטי ולעלות לישראל.
ד"ר אסתר עובדת: "בעיניי זו משימה לאומית להביא רפואה יותר טובה וניסיון לארץ. המרכז שהייתי בו עושה פי שניים השתלות מכל מדינת ישראל יחד. בלב החלטתי שאני מסיימת וחוזרת"
ד"ר אהוד פליס: "הרגשנו שאם לא נחזור עכשיו, נרגיש איזו תחושת פספוס, שלא נתנו צ'אנס אמיתי לחזרה"
"ראיתי את העלייה באנטישמיות בארצות-הברית ובעולם באופן גלובלי, אבל חשוב מכך, ראיתי את זה גם בתוך עולם הרפואה", היא מספרת בצער. "קולגות שנהגו לדבר איתי הפכו אחרי 7 באוקטובר למרוחקים. כשניסיתי לפרסם מאמר על דרכים להילחם באנטישמיות, לקח לנו יותר משמונה ניסיונות לפני שאחד מכתבי העת המדעיים הסכים בכלל להסתכל עליו. אותם כתבי עת פרסמו מאמרים על איסלאמופוביה או גזענות, אבל כשזה הגיע לאנטישמיות, אף אחד לא רצה לגעת בזה. הכתובת הייתה על הקיר. כמו בגרמניה של פעם, אתה חייב לשאול את עצמך מתי הרגע הנכון לעזוב לפני שיהיה מאוחר מדי".
הבחירה לעזוב את הבית היתה כרוכה בקריעה פיזית ורגשית מהמשפחה שנשארה מאחור, אמה ואחותה שנותרו בארה"ב, צופות בדאגה במהדורות החדשות המדווחות על הטילים שנופלים בחיפה, מקום מושבה החדש של המשפחה. "זה קשה יותר עבורן מאשר עבורנו", אומרת ד"ר אהרון. "לא תמיד הן יודעות מה באמת קורה, והדיווחים בתקשורת הופכים כל אזעקה לדרמה קיומית".
וזה לא הקושי היחיד. ד"ר אהרון ובעלה, גם הוא רופא, החליפו ביטחון כלכלי מופלג בצניעות של עולים חדשים. הם חיים כרגע בדירה עם גיסתה, מתמודדים עם קיצוץ דרמטי בשכר ועם מציאות שבה הילדים לומדים בזום. "באנו עם ציפיות נמוכות מאוד, אבל עם מטרה ברורה", היא אומרת. "ידענו שהמשכורות שלנו לא יהיו מה שהיו ושאין לנו אפילו מקום משלנו לגור בו. אמרתי לעצמי: אני הולכת לשרת, לקדם ולרפא את האוכלוסייה שלנו. הימים הראשונים של המלחמה היו קשים, אין ספק שלהשאיר ילדים בבית בזמן אזעקות וללכת לבית החולים כי אנחנו עובדים חיוניים זה מאתגר. אבל עכשיו זה כבר מרגיש טבעי. הילדים פשוט יודעים להיכנס למקלט ולהמשיך בשלהם. כאן אנחנו שייכים".
מלונדון למקלט ברמב"ם
תקראו לזה ציונות. תקראו לזה אידאליזם. לפעמים זה פשוט אינסטינקט. עבור הרופאים שבוחרים להגיע לישראל דווקא במלחמה, המושג המופשט של אהבת המולדת יוצא מבין דפי ההיסטוריה ומתורגם לפעולה אישית דחופה.
מתחת לרדאר מתעצמת תנועה של רופאים שבוחרים לשחות נגד הזרם. אלה המומחים שבחרו להחליף את הביטחון הכלכלי והשקט שמעבר לים בשותפות גורל ישראלית: מצד אחד, עשרות רופאים ישראלים שסיימו תת-התמחות יוקרתית במוסדות המובילים בעולם ומחליטים לחזור הביתה בעיצומה של המלחמה; ומצד שני, רופאים עולים חדשים, שעוזבים קריירות מבוססות בחו"ל ומגיעים לישראל למרות האיומים הביטחוניים, מתוך תחושת שליחות שאין לה תחליף.
הבחירה הזו אינה מובנת מאליה. במובן מסוים, היא הפוכה מההיגיון. הרופאים האלה חיו בחו"ל את החלום: הם עבדו במוסדות מובילים, פילסו את דרכם במסלולי מחקר יוקרתיים וחיו חיים נטולי דאגות קיומיות. אך כשמסכי הטלוויזיה בלובי המהודר של בית החולים בבוסטון או בלונדון הציגו את הלהבות המשתוללות בישראל, משהו בליבם של הרופאים הישראלים והיהודים שם נסדק. הם החליטו לעזוב את הביטחון המוחלט ולטוס היישר אל לב הסערה.
החזרה של הרופאים לישראל בעיצומה של מלחמה אינה רק מהלך גאוגרפי, אלא הצהרה אידאולוגית עמוקה: במקום שבו הבית בוער, המקצוע הופך לשליחות. אל מול המחסור המחריף בכוח אדם רפואי והאתגרים שהציבה מלחמת "חרבות ברזל", נתונים של משרד העלייה והקליטה חושפים כי בשנתיים האחרונות הצטרפו למערכת יותר מ-1,000 רופאים ועולים חדשים. שנת 2025 לבדה רשמה שיא של 541 רופאים, מרביתם ממדינות חבר העמים. על פי ההערכות, בשנת 2026 יגיעו לכאן מאות רופאים נוספים.
ד"ר מוחמד אבומנהל: "ממש בימים הראשונים אחרי שחזרתי מיפן, עברתי במעבר חצייה בכביש והיה נהג שעצר לי, נתתי קידה לנהג כאוטומט כשהוא עצר לי. והנהג הסתכל עליי מוזר"
אחד מהם הוא ד"ר ליונל דיוויס. בגיל 62, ד"ר דיוויס יכול היה ליהנות מפרישה שקטה בלונדון. במקום זה, הוא בחר לעלות לישראל שבוע בלבד לפני ראש השנה, ולהשתלב כרופא במיון של בית החולים רמב"ם בעיצומה של אחת התקופות המורכבות בתולדות המדינה. למרות הטיימינג הדרמטי, "בדיוק שבוע לפני ראש השנה, לקראת הסוף של המלחמה הקודמת, וההתחלה של הבאה בתור", ד"ר דיוויס מסרב לראות בעצמו גיבור. "אני לא כל כך בטוח שיש כאן סיפור", הוא אומר. "בתחילת המלחמה התנדבתי ברמב"ם. אמרו לי שכאשר אסיים לעבוד באנגליה, יתנו לי עבודה כאן. חזרתי לאנגליה לשנה וחצי בערך, וכשפרשתי לגימלאות מה-NHS (שירות הבריאות הציבורי האנגלי) עשינו עלייה. אחרי הרבה קשיים ובירוקרטיה, התחלתי לעבוד במיון בתחילת ינואר".
זמן קצר לאחר שהחל את עבודתו בישראל, המציאות הביטחונית חייבה את בית החולים לרדת אל התת-קרקע. תוך ימים ספורים ירד דייויס עם הצוות וכל החולים לקומה מינוס שלוש. "בית החולים עמוס מאוד ועובד תחת נסיבות קשות מאוד, אבל האנשים כאן מדהימים", הוא אומר. "כשיש אזעקה, פשוט ממשיכים, אף אחד לא נכנס לפאניקה. סוגרים את הדלתות המוגנות ואנחנו ממשיכים. אנשים עשו עלייה ב-1949, זה היה קשוח. המלחמה בקושי משפיעה עלינו מבחינת החיים. מדי פעם צריך ללכת לממ"ד או שמשהו קורה כשאתה בסופר, אבל ברוך השם, כולנו בסדר".
ההחלטה לעזוב את לונדון המוכרת לטובת הכאוס הישראלי נבעה משילוב של ציונות ותשוקה. "זה תמיד היה בתוכנית, רציתי לעשות עלייה כבר לפני 30 שנה, אבל החיים הפריעו בדרך", מסביר דיוויס. "הבת שלנו הייתה השראה גדולה. היא עשתה עלייה ברגע שסיימה את הלימודים, עשתה שירות לאומי והיום היא אחות באיכילוב. כשהיא שמעה שאנחנו מגיעים לזיכרון יעקב, היא ומשפחתה עזבו את תל-אביב ועברו לגור לידנו".
אתגר "בריחת המוחות" מישראל
"בריחת המוחות" מישראל היא אחד האתגרים המורכבים והרגישים ביותר שעמם מתמודד המשק הישראלי בעשור האחרון. מדובר באובדן מצטבר של הקצפת האינטלקטואלית - חוקרים, רופאים, מהנדסים ואנשי הייטק - שבוחרים להעתיק את מרכז חייהם למוקדי ידע בחו"ל. המניעים לכך נעים על הציר שבין הכלכלי לאישי: החל מפערי שכר משמעותיים ויוקר מחיה שחונק את המעמד הבינוני-גבוה, ועד לתחושת חוסר יציבות פוליטית וחברתית ששוחקת את תחושת השייכות. כאשר ההון האנושי המובחר, שהמדינה השקיעה הון בטיפוחו, מוצא את ביתו באוניברסיטאות היוקרה של ארה"ב או במרכזי הפיתוח של אירופה, נוצרים סדקים בחוסן המדעי של ישראל. מערכת הבריאות הישראלית ניצבת כיום בפני דימום של הון אנושי שקשה להתעלם ממנו. נתונים חדשים המנתחים את הגירת הרופאים מישראל חושפים תמונה מדאיגה של "בריחת מוחות" מואצת, שהגיעה לשיא חסר תקדים בשנת 2024.
ד"ר קסניה אהרון: "ראיתי את העלייה באנטישמיות בארצות–הברית ובעולם באופן גלובלי, אבל חשוב מכך, ראיתי את זה גם בתוך עולם הרפואה"
ד"ר ליונל דיוויס: "בית החולים עמוס מאוד ועובד תחת נסיבות קשות מאוד, אבל האנשים כאן מדהימים. כשיש אזעקה, פשוט ממשיכים, אף אחד לא נכנס לפאניקה. סוגרים את הדלתות המוגנות ואנחנו ממשיכים"
על פי מחקר של פרופ' איתי אטר, פרופ' נתאי ברגמן ודורון זמיר שפורסם בשבועות האחרונים, בעוד שבעשור האחרון נשמר מספר יציב יחסית של כ-250 רופאים עוזבים בשנה, ב-2024 נרשם שיא של 530 רופאים שעזבו את הארץ – כמעט פי שניים מהממוצע. 51% מהעוזבים הם רופאים צעירים מתחת לגיל 40, דור העתיד של הרפואה הישראלית. במקביל, נרשמה עלייה משמעותית בעזיבת "דור הביניים" (גילאי 40–50), המהווים 38% מהמהגרים. אלה הם הרופאים המומחים, המדריכים וראשי המחלקות, עמוד השדרה המקצועי של בתי החולים. 67% מהעוזבים בשנת 2024 למדו רפואה בישראל. מדינת ישראל משקיעה סכומי עתק בהכשרת כל סטודנט במוסדותיה, אך במצב הנוכחי היא מייצאת את המומחיות הזו למדינות זרות. במקום שהחברה הישראלית תהנה מפירות ההשקעה, הרופאים האיכותיים ביותר מוצאים את עתידם במערכות בריאות מעבר לים.
השילוב בין העלייה החדה במספר הרופאים העוזבים, הגיל הצעיר של העוזבים והעובדה שרובם למדו בישראל, מציב תמרור אזהרה בוהק למקבלי ההחלטות. אם לא יינקטו צעדים דחופים לשיפור התנאים ולבלימת המגמה, מערכת הבריאות הציבורית עלולה למצוא את עצמה בעתיד הקרוב ללא דור ההמשך של המומחים, מה שישפיע ישירות על זמני המתנה, איכות הטיפול ובריאות הציבור כולו.
בעולם הרפואה הישראלי, יציאה לפלושיפ – תת-התמחות – במוסדות היוקרתיים ביותר בעולם נחשבת למסלול הצמיחה הטבעי עבור דור העתיד של מנהלי המחלקות. אלא שפרופ' גיל פייר, סמנכ"ל איכילוב לענייני רופאים, מזהה שבר במודל הזה. לדבריו, השבר התחיל בתקופת הדיבורים על הרפורמה המשפטית. "היו מעטים מאוד שעזבו בפועל, אבל הדיבור על זה היה מאוד מאוד חזק", הוא מספר. "התחלנו לראות תופעה של רופאים שיצאו לפלושיפ ולא חזרו. הם לא הודיעו שהם נשארים שם, הם פשוט לא הזדרזו לחזור". שנתיים לאחר תחילתו, המשבר הזה מאיים על השורות העתידיות של בית החולים. "נכון לרגע זה, יש לי 40 רופאים שהם בסטטוס של 'אמורים לחזור'", מספר פייר ומסביר ש"מתחילים להצטבר כל אלה שלא חזרו בפעמים הקודמות".
אל מול חוסר הוודאות הלאומי והחשש מבריחה שאת אותותיה יראו רק בעוד שנים, הבינו באיכילוב כי חוקי המשחק השתנו: לא עוד מוסד הממתין לרופאיו שישובו, אלא מערך חיזור אקטיבי, שמבין כי התחרות מול תנאי שכר מפליגים ואיכות חיים בחו"ל עלולה לעלות לו במיטב הרופאים שלו. במסגרת זו, הוקם ה-"Fellowship Task Force", השומר על קשר רציף עם הרופאים וכולל ביקורים תכופים של מנכ"ל בית החולים בחו"ל ואירועים חברתיים שנועדו לשמר קהילה ישראלית תומכת גם מרחוק. בין שאר הקשיים העכשוויים, נאלץ פייר להתמודד עם נקודת חולשה משמעותית של מערכת הבריאות הישראלית: הפער הכלכלי במשכורות הרופאים בה לעומת משכורות הרופאים במדינות מערביות אחרות. "הרופאים הישראלים תמיד מקבלים שם הצעות מאוד מאוד טובות מבחינת שכר. כדי להחזיר אותם לישראל אני מתחייב שיהיו להם כך וכך סשנים והשכר שלהם לא ייפול מסכום מסוים".
ההבדל הוא לא רק בשכר אלא גם בעומס במחלקות ובתנאי העבודה. "את העומס במחלקות אני לא יכול כמובן לשנות. אבל אני יכול לתת תגמול יותר טוב על העומס הזה, ואני יותר ליברלי בלאפשר להם יום מחקר בשבוע, שזה מאוד מאוד חשוב להם. בית החולים משתדל לתפור לכל אחד את החליפה שמתאימה לו, כולל פתרונות דיור במגדלי המגורים שצמודים אלינו".
אחד הרופאים שהשתכנע לחזור הוא ד"ר מוחמד אבומנהל (39), מומחה לאוקולופלסטיקה (כירורגיה פלסטית ושיקומית של סביבת העין) ותושב אום אל-פחם, שנחת בישראל באוקטובר האחרון משהות בת שנה ביפן. ד"ר אבומנהל בחר ביפן כיעד להתמחות העל שלו מתוך הערכה למוסר העבודה המזרחי, אך הדרך לכיבוש הפסגה המקצועית לא הייתה סוגה בשושנים. "ההתחלה הייתה קשה מאוד. גם קשיי שפה, קשיים של הסתגלות", הוא משחזר. "פשוט נזרקתי לבד. הייתי צריך לחפש דירה לבד, לפתוח חשבון בנק, הכל ביפנית. זה לא פשוט".
למרות המחסום הלשוני, אבומנהל מצא במרכז הרפואי ביפן מערכת שפועלת בדייקנות מעוררת השתאות. "קסם לי ומשך אותי כל העניין של מוסר העבודה והדיוק שלהם", הוא מתאר. "הם מאוד פדנטיים ומדויקים. נדהמתי מהתרבות והניקיון ומהסדר שם. הכבוד לצוות ולמטופל, עלו על הציפיות שלי". בעוד שבמערכת היפנית חש ד"ר אבומנהל פחות שחיקה בזכות שפע כוח האדם והיעדר הלחץ לתפוקה מספרית, קריאת הבית הייתה חזקה מכל נוחות מקצועית. הבחירה לחזור בעיצומו של עימות רב-זירתי, וברקע גל האלימות הגואה במגזר הערבי, נבעה ממחויבות עמוקה לשתי המשפחות שלו: המשפחה הביולוגית והמשפחה המקצועית, באיכילוב.
הנחיתה בישראל, הוא מספר, הביאה עמה שוק תרבותי מטלטל. ד"ר אבומנהל מצא את עצמו נאבק לשמר את קודי הנימוס שסיגל לעצמו, כמו ההימנעות מישיבה בשיכול רגליים או שמירה על השקט המוחלט במרחב הציבורי. "ביפן, בסוף הבדיקה המטופל קד לרופא, ואני בחזרה צריך גם לקוד קידה ולכבד את המטופל", הוא נזכר בחיוך. "ממש בימים הראשונים אחרי שחזרתי, עברתי במעבר חצייה בכביש והיה נהג עצר לי, נתתי קידה לנהג כאוטומט שהוא עצר לי. והנהג הסתכל עליי מוזר".
האנטישמיות הרימה ראש בבוטות
השוני הדרמטי במאזן הכוחות בין ישראל לעולם הרפואי המערבי אינו נשען רק על תנאי שכר, אלא על שינוי עמוק באקלים הפסיכולוגי והחברתי בבתי החולים בחו"ל. לצד הקריאה הפנימית של הלב הביתה, פועל גם כוח חיצוני קר ומנוכר, שדוחק אותם החוצה. המוסדות היוקרתיים ביותר בעולם שבהם קנו לעצמם שם ומוניטין, הפכו כמעט בן לילה מהיכלי מדע וקידמה לזירה של עוינות מזוקקת. הרופאים שלנו, שהיו רגילים להערכה מקצועית חסרת פשרות מצד קולגות, מצאו את עצמם לפתע מול האנטישמיות החדשה, שהרימה ראש בבוטות.
שיעור אנשי המקצוע היהודים בתחום הבריאות שדיווחו על חשיפה ישירה לאנטישמיות זינק מ-40% לפני 7 באוקטובר לכ-88% לאחריו. יותר מ-60% מהרופאים היהודים שחוו אנטישמיות עובדים במרכזים רפואיים אקדמיים יוקרתיים, שהפכו למוקדים של הטייה וחוסר סובלנות. רופאים מדווחים על תחושת זרות במקומות שפעם הרגישו בהם בבית, כאשר סמלים פוליטיים ודגלי "Free Palestine" מוצגים בתוך כתלי בתי החולים. איגודים רפואיים מובילים בעולם קידמו החלטות הקוראות לחרם על מוסדות רפואיים ואקדמיים בישראל, מה שיוצר תחושת נידוי בקרב המומחים הישראלים השוהים שם. במערכת הבריאות הבריטית ובקנדה נרשמו מאות תלונות על הטרדות, איומים ואף תקיפות פיזיות כנגד צוותים רפואיים יהודיים וישראלים. רופאים ישראלים רבים בחו"ל מעידים על צורך להסתיר את זהותם או להימנע משימוש בעברית במסדרונות כדי למנוע חיכוך או פגיעה בקידומם המקצועי.
"אנשים הרגישו פתאום שלא נוח להם להסתובב. שהם מסתובבים אשמים", מתאר פרופ' פייר. המציאות הזו היא שדוחפת רבים מהרופאים לוותר על הצעות שכר מפתות בחו"ל ולבחור בשיבה לישראל. השנה, צפויים להשתלב במערכת הבריאות הציבורית מאות רופאים נוספים הרואים בישראל לא רק זירה מקצועית מאתגרת, אלא בראש ובראשונה מקלט בטוח.
עבור ד"ר אסתר עובדת (42), מומחית בכירורגיית כבד, לבלב והשתלות ב"איכילוב", השנתיים האחרונות היו שיעור בפער שבין נוחות חומרית למשמעות קיומית. היא יצאה לתת התמחות ב"מאיו קליניק" היוקרתית שבמינסוטה – מבצר של רפואת עילית אמריקאית – באוגוסט 2023 ומצאה את עצמה חיה בתוך מה שהיא מגדירה כ"חלום ולא חלום". במערכת שבה הרופא עומד במרכז והעולם מונח לרגליו, עובדת גילתה שדווקא העודף יכול לייצר תחושת נתק. "הרפואה בארצות-הברית מאוד מקצועית, ומאוד סובבת סביב הרופא", היא מספרת. "כרופא המערכת מוכוונת לזה שתהיה מרוצה. השכר והתנאים מופרכים. איך שנחתתי שם התקשרו אליי מחדר ניתוח כדי לשאול מה סוג הכפפות המועדפות עליי ובאיזה צבע. מתייחסים אליך בכבוד עצום. בארץ זה בדיוק הפוך. אם מישהו מגיע עם חליפה ומתייחס לעצמו ברצינות, הוא נחשד בזה שהוא מתנשא".
7 באוקטובר 2023 טלטל את עולמה של עובדת חודשיים בלבד לאחר שהגיעה לארה"ב. האינסטינקט הראשוני שלה, היא מספרת, "היה לרוץ הביתה, אבל הבנתי שאם אחזור, אאבד את הפלושיפ. בחרתי להישאר כי בעיניי זו משימה לאומית להביא רפואה יותר טובה וניסיון לארץ. המרכז שהייתי בו עושה פי שניים השתלות מכל מדינת ישראל יחד. בלב החלטתי שאני מסיימת וחוזרת".
אחד המניעים החזקים ביותר לחזרתה, מספרת עובדת, היה המבט הביקורתי על מערכת הבריאות האמריקאית. כמי שגדלה על ערכי הרפואה הציבורית בישראל, היא התקשתה להשלים עם הסלקציה הכלכלית שראתה מעבר לים. "בארה"ב יש את הרפואה הכי טובה בעולם, אבל רק אחוז נמוך מהאוכלוסייה יכול באמת ליהנות ממנה", היא מסבירה. "לא רציתי להיות חלק ממערכת כזו. בארץ הרפואה יותר סובבת מטופל. אנשים יעשו הכל כדי שלמטופל יהיה טוב, לא בשביל הכסף אלא כי באמת אכפת להם. אין מישהו שהוא רופא בארץ בשביל הכסף. הסכומים שמרוויחים שם לא ניתנים להשוואה. חברה שלי שסיימה איתי מקבלת מעל חצי מיליון דולר בשנה כעבודה ראשונה. אבל בשלב מסוים גם כסף משעמם ונמאס. כשאתה עושה משהו שיש בו משמעות אמיתית ומרגיש שאתה בבית, אתה גם מצטיין יותר".
תחושת ההמתנה והספק לגבי העתיד
באוגוסט 2025, כשמסכי הטלוויזיה בישראל הבהבו בדיווחים על חוקים שנויים במחלוקת ועל מציאות ביטחונית שברירית, נחת ד"ר אהוד פליס בנתב"ג. עבור פליס, מומחה לכירורגיה פלסטית שסיים שנתיים של התמקצעות במוסדות רפואיים נחשבים בקנדה ובניו יורק, החזרה היתה החלטה ערכית טעונה. המסע של משפחת פליס, אהוד, אשתו דנית ושני בניהם (בני 10 ו-5.5) החל ב-2023 בטורונטו, שם התמחה אהוד במיקרוכירורגיה ושחזורי שד. משם המשיכו לניו יורק, לבית החולים Mount Sinai, מוסד שנחשב לחלוץ עולמי בתחום ניתוחי ההתאמה המגדרית, שגם בהם התמחה.
החוויה הצפון-אמריקאית, מספר פליס, הייתה מוצלחת. הילדים למדו אנגלית תוך חודשים ספורים, אשתו לקחה פסק זמן מהמירוץ, והמשפחה נהנתה מהתרבות והטיולים. אבל אז הגיע 7 באוקטובר. "זה היה שוק גדול וכאב לב מטורף," הוא נזכר. "יצרתי קשר עם הבית חולים לראות איפה צריך מתנדבים, אבל לא היו טיסות. הרגשנו קרועים לגמרי". למרות שהקנדים היו "פוליטיקלי קורקט" והניו-יורקרים גרמו להם להרגיש בבית, משהו בתוכם נסדק. פליס מודה שהמחשבה להישאר בארה"ב, שם ההצעות הכלכליות מפתות והשקט מובטח, ריחפה באוויר: "פתאום עולות כל מיני אפשרויות. זה נראה לא כל-כך מופרך". אבל תחושת השליחות הכריעה: "הרגשנו שאם לא נחזור עכשיו, נרגיש איזו תחושת פספוס, שלא נתנו צ'אנס אמיתי לחזרה".
השיבה הביתה טומנת בחובה לא רק הקלה רגשית אלא מפגש מאתגר עם מציאות שאין לה מקבילה בעולם המערבי. המעבר מהמסדרונות השקטים בחו"ל אל מחלקות האשפוז הממוגנות מתחת לקרקע ממחיש את הפרדוקס הקיומי של הרופא הישראלי: בטחון לאומי בתנאים של אורות ניאון וחוסר מתמיד באוויר צח. שבועות ארוכים אחרי הנחיתה הדרמטית, האדרנלין של "צו השעה" התחלף בשגרה שוחקת. הם עדיין שם, עמוק מתחת לאדמה, במחלקות שהפכו לבונקרים מבוצרים. המציאות הישראלית היא מאבק יומיומי עבור הרופאים שלנו: ניהול טיפולים מורכבים בתוך חללים צפופים, ללא חלון או טיפת אור יום, כשמעליהם מהדהדים לעיתים הדי הפיצוצים. המעבר החד מהשקט הסטרילי של חו"ל אל תוך מערכת בריאות ישראלית שנמצאת בקצה גבול היכולת, מציב בפניהם אתגרים נפשיים חסרי תקדים.
"רוב הרופאים האלה נמצאים כיום בתחושת "הולד", מחכים לראות מה יהיו פניה של המדינה אחרי הבחירות, והאם הם רוצים שילדיהם יחיו במדינה כפי שהיא תראה בעתיד", אומר פרופ' פייר. "לא אשקר, לא פעם עולות בי תהיות לגבי ההחלטה לשוב ארצה, האם היה נכון לחזור?", מודה ד"ר אבומנהל. "לעיתים אני גם שוקל את האפשרות לשוב ולבחון הזדמנויות מחוץ לארץ. עם זאת, בשלב הזה אני בוחר למקד את עתידי כאן, בישראל'".
חצי שנה אחרי הבחירה הדרמטית הזו, ד"ר פליס מוצא את עצמו נלחם ביומיום הישראלי המורכב. מצד אחד – מזג אוויר מושלם, משפחה קרובה ועבודה מספקת. מצד שני – דאגה עמוקה לעתיד המדינה. "מה שמחזיק אותנו כרגע הוא איזושהי תקווה לשינוי בתקופה הקרובה. יש איזה דיסוננס בין היומיום בבית החולים, שבו כולם מכל המגזרים ומכל המגוון הפוליטי, מסתדרים עם כולם, לבין מה שקורה בדרגים שמנהלים את המדינה. לא נשאר כאן בכל מחיר. עוד שנה אנחנו פה. עוד שנתיים? אני לא יודע".
