יום השישי // אריאל שנבל } כנרת זמורה דביר } 272 עמ'
הנה הם באים, הרומנים הישראליים שבהם 7 באוקטובר הוא חלק מהעלילה. בשנה הראשונה אחרי הטבח ניכרה תנועה של היצמדות לממשות, ולכן היו בעיקר עדויות. סופרים שחיברו מסות על זהות אישית במרחב לאומי, ספר קומיקס שהתבסס על עדויות ניצולים, ממוארים של נשות הלוחמים, בני משפחות החטופים והקיבוצניקים שעולמם חרב, או ספר עיון שמגולל את קורותיה של יחידת טנקים.
אחר כך הגיעו הרומנים, שבהם 7 באוקטובר היה אירוע קרוב-רחוק, חדשות מזוויעות. שמעון אדף ייצג ב'מספיק מציאות' את גיבורו ברגע פרטי של דאגה לבתו בבוקר ההוא, שבו התערערה האמת והפכה למוטציה, שבו שונו חוקי המשחק לגבי מה אפשרי ומה לא. מגי אוצרי ב'ורק אנחנו נדע' ייצגה את הגיבורה האגוצנטרית, אחוזת הוורטיגו שלה באותו הבוקר, בפער בלתי נתפס בין השקט בדירתה שבמרכז ובין הזוועה במרחק כשעה נסיעה דרומה.
אנחנו עדים עכשיו לשלב הבא של ההתמודדות הספרותית עם אסון ההפקרה. ברומן הביכורים של אריאל שנבל, 7 באוקטובר הוא לא רק אירוע שקרה, אלא אירוע שיכול היה לקרות, ויכול גם היה שלא לקרות. הגיבורה נטולת השם של 'יום השישי' היא אלמנת צה"ל מפתח-תקווה. בעלה לביא נהרג בצפון הרצועה בנובמבר ההוא, והיא מגלה שהיא מסוגלת לחזור בזמן ליום שישי, 6 באוקטובר 2023, בזכות לחש קבלי עתיק שירשה מאבותיה. האישה הזאת לא בורחת מבשורה, זוהי אישה טורחת על בְּשׂוֹרָה. כאשר היא חוזרת ליום שלפני הטבח, היא מנסה ככל יכולתה להתריע: נוסעת לתחנת המשטרה בשדרות (כמעט עוצרים אותה באלימות) ולקיבוץ בארי (הרבש"ץ לא נמצא, האמהות מגרשות אותה), ואפילו נפגשת עם שַׂר (שתוקף אותה מינית). זאת בעיקר כדי להציל את בעלה ואת משפחתה העתידית, מתוך זוגיות שניצבת במשבר של ריבים ואף בגידה בזעיר אנפין (גבר שכפה עליה נשיקה רוצה לספר לבעלה, אם לא היה לה מספיק על מה להתייסר).
בשרשרת אירועים קדחתנית ותזזיתית, אנחנו למדים שאם היה נמנע הטבח, בטווח הקרוב היו נורים למוות מפגינים בעד הדמוקרטיה, וכמה שנים לאחר מכן הייתה פורצת מתקפה משולבת על המדינה מכל גבולותיה וגורמת לקריסתה המוחלטת. הסיפור נשלח עד ל-2048, אז חיה הגיבורה בת ה-60 בעיר יהודית בהרי הרוקי שנקראת "ניו איזראל", אשר היא עצמה ממייסדיה אחרי התמוטטות ישראל, כי אבותיה דאגו לה לא רק לקמעות, אלא גם לרווחי קריפטו מופלגים. הם עוזרים לה גם להקים מוזיאון הנצחה מונומנטלי לקורבנות ההשמדה (מבנה בצורת מגן דוד על צלע הר), והבן שלה גדל שם, חבר בתנועת נוער ציונית ולומד קרב מגע על פי הערכים הישראליים הטובים והישנים. הוקמה גם "ניו ג'ודאה" באייווה, כמובן, כי איפה יגורו החרדים והחרד"לים שמעוניינים בנרטיב אחר של זיכרון.
את הספר חיבר בוגר ישיבות, עורך וכותב בכיר בעיתון 'מקור ראשון'. ניכרים בו חדוות ההמצאה ומעוף השאפתנות, והוא כתוב במשפטים קצרים במשלב עיתונאי מתוך מטרה להניע את הקורא מעמוד לעמוד למרות המעבר בין הזמנים והתחכום התעלולי של הקמע, שמתברר כקשור לתיאוריות של שוטטות בין עולמות, אשר עוצבו בידי הרמח"ל והיעב"ץ. זהו ניסיון שרק נראה פרוע ודמיוני להתמודד מחשבתית עם השאלה המטרידה 'מה היה קורה אילו נמנע הטבח?'
בעצם יש כאן עשייה רטורית מחושבת, שתכליתה פריסת עלילה שמובילה למסקנה (או שהיא נקודת מוצא לעצם הכתיבה), שקל לקרוא כמעוותת מבחינה אתית, שלכאורה הטבח היה הכרחי לקיומה של ישראל, ולכן מי שהוקרב בו תרם להמשכיותה ולשגשוגה, לניצחונותיה ולהכרעותיה. האסון ההיסטורי הופך לאלמנט עלילתי הכרחי, והצורה הנרטיבית ממחישה את מטרתה הערכית של היצירה, שכבר זכתה לשבחים מידי אנשי ימין.
בספרות הקאונטר-פקטואלית של שנבל, המחבר לא רק מדמיין עולם חלופי — אלא מציב את הגיבורה שלו בשני צירי זמן ומחייב אותה לבחור. בכך הספר מתעמת לא רק עם מותחנים ספקולטיביים מן המגמות הרווחות של הרגע (בהם ספריהם החדשים של ישי שריד ומוטי פוגל), אלא עם מחזה מוסר ימי ביניימי, שתכליתו הייתה הדרכה מוסרית להמונים. הספר שואל את קוראיו 'מה היית עושה לו יכולת למנוע את הטבח?' אבל לפני שיענו נותן את התשובה 'אז היה קורה משהו גרוע הרבה יותר'.
ההיגיון הפנימי של העלילה מוביל להאשמות כנגד המפגינים בעד הדמוקרטיה מצד אחד, וזונח לחלוטין את החזון הציוני של גאולת הארץ מצד שני. נעדרת מן הספר התשתית הנפשית של המאורעות והמשמעות הערכית של אשמה וקורבנוּת שמחליפות חזון ואחווה. בכך הוא מניח הנחות כבדות בלי לשאת בנטל ההוכחה שלהן, ועוסק בשאלות היפותטיות בלי לשאת את מלוא כאבן. "יום טוב ורע כמו זה עוד לא ראיתי", אמר הלוחם מקבת של שייקספיר אחרי קרב מכריע. זה מקבת שהוצג כעבד של הגבוּרָה. אולי כדאי שנחזור לדמיון המוסרי של שייקספיר, שמאפשר להתקדם תוך כדי בחינה ערכית מתמדת. •
