מה לי ולתרגום? אני דובר עברית, כותב עברית, אוהב עברית וחי את העברית, מה לי ולתרגום?
בעל דמיונות אני, ועלו לפניי שנות ילדותי. בן חמש עליתי לארץ ממצרים. שפת אמי ערבית וצרפתית הייתה, ושפת הרחוב בארץ עברית. ואני זוכר את עצמי כל הזמן מתרגם, משחק ומתרגם, שומע עברית ומתרגם לעצמי לערבית. בן שבע התחלתי לקרוא שנַיִם מקרא ואחד תרגום. כל פסוק פעמיים בלשון התורה ופעם בתרגומו הארמי של אונקלוס. בן עשר למדתי תלמוד בבלי. ואנחנו מתאמצים לתרגם לעצמנו את עמוד הגמרא מארמית לעברית. בן 15 למדתי פירוש המשנה לרמב"ם הכתוב בערבית. התווכחנו על תרגומיו השונים — אלחריזי, אבן תיבון, הרב קאפח. למדתי כוזרי לרבי יהודה הלוי, והבחנתי בין תרגומי אבן תיבון, ד"ר יהודה אבן שמואל, ותרגום הרב קאפח. למדתי רבי סעדיה גאון, ואני מתרגם אותו מערבית לעברית. וכך בלי להרגיש, ראיתי שמילדותי אני מתרגם, ומתרגם ומתרגם.
1 צפייה בגלריה
תלמי השני מדבר עם חלק מהמלומדים שתרגמו את התנ"ך. ציור מאת ז'אן בטיסט דה שמפיין, 1672 , ארמון ורסאי
האם ניתן לתרגם חן של שפה? זוכר אני שביום שיצא הכוזרי בתרגומו של ד"ר יהודה אבן שמואל בלעתי אותו בלילה אחד. מיד ישבתי וכתבתי לו את שמחתי על תרגומו, שהיה לי כמו שירה אחר שנים ששיברתי את השיניים בתרגום הקדום. שמח והזמין אותי לביתו. נפגשנו זמן קצר לפני שנפטר מן העולם. והוא אמר: שמע, התרגום הזה היה מוכן אצלי לפני עשרות שנים. ולמה לא הוצאתי אותו? בכל יום קמתי עם הזריחה, ישבתי בגינת ביתי בירושלים, ולציוץ הציפורים קראתי שורה אחת מקור ותרגום, מחקתי ותיקנתי.
יודע אני את הביקורת של הרב קאפח בעניין דיוק התרגום של אבן שמואל, אבל על החן שלו אין חולק.
חן הוא סובייקטיבי. לא נאמר "ונוח מצא חן", כמו "ותהי שרה יפת תואר, יפת מראה", אלא "ונוח מצא חן בעיני ה'". וכך גם אצל אסתר: "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". היופי אובייקטיבי, אבל החן הוא בעיני הרואה. מפני שהחן מורכב ממרכיבים סמויים שקשה לאפיין אותם, אבל אי-אפשר לוותר עליהם. מה יהיו חיינו בלי החן? האם ניתן לתרגם חן של שפה?
הכותרת לקוחה מתשובה של הרמב"ם. הרמב"ם כתב את ספרו 'משנה תורה' בלשון המשנה. ואילו את פירוש המשנה, 'מורה נבוכים' ואגרות, הוא כתב בערבית. פנו אליו קוראים וביקשו שיתרגם את 'משנה תורה' מעברית לערבית. הוא משיב להם במכתב חריף: על הראשונים אני מצטער שכתבתי בערבית, ואתם רוצים שאת 'משנה תורה' אתרגם לערבית? ומוסיף משפט אחד: "והרי יאבד כל חִנּוֹ". הרמב"ם הרגיש ש'משנה תורה' בסגנונו העברי מלא חן, ואם יתרגם אותו לערבית יאבד החן.
ממה נובע חן של שפה? מהקצב, מצבע המילים, ממבנה המשפט, ממבנה הפסקה. לא די שהמתרגם יקרא את שפת המקור בלבד, עליו להקשיב לניגון של המקור קודם שישקול איך לתרגם. לא הרי המוזיקה של תהילים כמוזיקה של קהלת, ולא הרי הפיוטיות של איוב כמוזיקה של משלי.
המקרא מספר על שאול ונערו שהולכים לבקש אתונות, ומישהו מייעץ להם לגשת אל "הרואה", הלוא הוא שמואל הנביא. "הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וַיֹּאמְרוּ לָהֶן: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה? וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵשׁ! הִנֵּה! לְפָנֶיךָ! מַהֵר עַתָּה! כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר, כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַזָּבַח, אַחֲרֵיכֶן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים, וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ".
חכמינו ידעו להקשיב למקרא, לא רק לקרוא את המקרא. הם הבחינו במוזיקה, ופירשו: "לפי ששאול יפה תואר ומשכמו ומעלה גבוה" — הנערות שואבות המים האריכו בדבריהן כדי להתבונן ביופיו, וכל אחת נכנסה לתוך דברי חברתה כדי להסתכל בו.
עכשיו נקרא שוב ונקשיב למשפט: "הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וַיֹּאמְרוּ לָהֶם, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?" שאלו שאלה תמימה — איפה שמואל? אנו מצפים שישיבו להם "כאן", אבל לא כן אומר המקרא: "וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: מוזיקה של הרבה נערות שמצטופפות וכל אחת נדחפת קדימה: יֵשׁ, הִנֵּה, לְפָנֶיךָ, מַהֵר, עַתָּה, הַיּוֹם בָּא לָעִיר. זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר, כִּי הַיּוֹם תִּמְצְאוּן אוֹתוֹ".
יש פה צירוף של מילים שכל אחת עומדת כמשפט. יֵשׁ, הִנֵּה, הַיּוֹם, עַתָּה. צריך להקשיב לזה. המתרגם, יתרגם מילולית, והוא יהיה חכם בעיניו. יאמר: למה לי משפט כה ארוך? יכתוב הן אמרו לו: הנה שמואל אבל הוא יחמיץ את הסיטואציה של נערות מצטופפות סביב שאול, וכל אחת מביטה בו וזורקת משפט. לפני השאלה איך מתרגמים צריך להקשיב היטיב למוזיקה של הפסוק.
שמואל בא בטענות לשאול שלא המתין לו, וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, מֶה עָשִׂיתָ?" לא צריך להוסיף אף מילה. כשהשאלה היא מוחצת, היא קצרה כמו "אַיֶּכָּה?". נראה את התשובה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כִּי רָאִיתִי כִּי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ, וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה". התשובה, כשהיא תירוצים, היא מגובבת. מתרגם, שיבין את התוכן, יסביר את התשובה של שאול: "לא חיכיתי כי פלישתים נאספו והעם לחץ עליי" ויחמיץ את המוזיקה של התשובה, שפירושה גיבוב תירוצים.
• • •
איך בעברית יוצרים מתח? אין במקרא מתח יותר מאשר בעקדת יצחק: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ". המקרא יודע שכולנו רוצים לראות מה יקרה. ישחט או לא ישחט? הוא מותח אותנו. "וישלח אברהם את ידו" הנה הוא מתקרב, "ויקח את המאכלת". אם המתרגם לא יבחין במוזיקה הזאת, הוא יתרגם: "אברהם לקח את הסכין", וזה נכון, אבל חסר פה החן.
תחום אחר של חן — צבע של מילה. כשהצייר מצייר תמונה, לפניו לוח עם המון צבעים, הוא רוצה לצייר דשא. יש לו ירוק של זית וירוק של גבעול. הוא מחפש את הצבע המדויק. וכך הסופר. פתחתי את ספרי 'תיאום כוונות' במשפט: "הלבנה עמדה בטהרתה, ענן קל לא העיב עליה". כך יצאנו למלחמה במוצאי יום הכיפורים. ננסה לתרגם: "הירח היה נקי מעננים" — אבל "הלבנה" אינה "ירח". הצבע של "לבנה" אינו הצבע של המילה "ירח". למה בחרתי את המילה "לבנה"? כמובן, לא במודע, הלבנה מבטאת את הלובן של תכריכים, ושל בגדי כהן גדול ביום הכיפורים — לא ראיתי ירח, ראיתי לבנה. אבל אם המתרגם יהפוך את זה ל"ירח", הוא יחמיץ את הצבע. אכן לא כל דבר ניתן לתרגם. אבל קודם כל צריך להרגיש, אחר כך לדון איך לתרגם.
"הלבנה עמדה בטהרתה". אם הוא יתרגם "בניקיונה" — מבחינת התוכן, הוא יצדק. "טהרתה" — הכוונה שהירח היה בלי עננים. לעומת סוף הספר, שמופיע שם קידוש לבנה עם הרבה עננים. אבל "טהרתה" כמובן מזכירה לא רק ניקיון, אלא טהרה. "לפני ה' תטהרו".
לרמב"ם, הייתה לשון עברית נפלאה, "צח הלשון", "לשון הזהב". התלמוד כתוב כולו בארמית ובפרסית הרמב"ם כתב בעברית, כל 'משנה תורה' מקורו במשנה בתוספתא ובתלמוד. הוא עשה עבודת תרגום ענקית. הוא תירגם את התלמוד הבבלי לעברית. כמובן רק את ההלכות הנחוצות לו. ישנם הרבה סיפורים בגמרא שמתחילים במשפט אחד: "הַהוּא גַּבְרָא". "ההוא גברא" — בתרגומים: "אותו הגבר" או "אותו האיש".
ואיך הרמב"ם תירגם? כל מקום שכתוב "ההוא גברא", הרמב"ם כותב: "מעשה באדם אחד". כמה יפה, כמה פשוט, כמה עברית. הוא הבין ש"ההוא גברא" ביטוי לפתיחת סיפור. ולכן הוא לא יכול לתרגם "אותו האיש". וגם לא "אותו הגבר". "מעשה באדם אחד". יופי של תרגום.
דוגמה נוספת שכבר עגנון עמד עליה במכתב לביאליק. ישנו משפט מפורסם במסכת אבות: "לְפוּם צַעֲרָא — אַגְרָא". מילולית: "לפי הצער, השכר". הרמב"ם מתרגם: "והשכר לפי הצער". זו מוזיקה, אי-אפשר להסביר מה ההבדל. אבל צריך לשמוע, להקשיב. זה פתגם. הרמב"ם רוצה שיישאר פתגם. "והשכר לפי הצער".
• • •
גדול המתרגמים מערבית לעברית, אבן תיבון, כתב: מתרגם צריך להיות מומחה בשלושה דברים: בשפת המקור, בשפת התרגום, ובנושא שהוא מתרגם. ונוסיף: כשם שהמתרגם ספרות מדעית צריך להבין במדע, והמתרגם ספרות פילוסופית צריך להבין בפילוסופיה — המתרגם ספרות אמנותית חייב להיות יוצר בנשמתו. כי תרגום יצירה אמנותית הוא יצירה, המתרגם אמנות צריך להיות עם השראה של אמן.
כמה חן שפוך בתרגומו של ברקוביץ' לשלום עליכם! ידועה הביקורת שפורסמה בהרחבה על אי-הדיוק ביידיש. איני מומחה ביידיש אבל שעות העונג שהעניק לי ברקוביץ' מספיקות לי. מדוע? כי הוא בעצמו היה סופר. והוא תירגם את שלום עליכם כפי שבעל השראה מתרגם.
כמה חגיגיות וכמה שנינות יש בתרגום של אלתרמן ל'יוליוס קיסר', וכמה פיוטיות בתרגום של שלונסקי ל'מלך ליר'. האם יש שם את כל כפלי השפה באנגלית של שייקספיר? בלי לדעת אנגלית, אני בטוח שלא. אבל הם היו משוררים. ואתה קורא את אלתרמן, אתה קורא את שלונסקי, אתה מלא עונג כי הם יוצרים בעצמם.
אבן תיבון כתב לרמב"ם מאה מילים קשות בכתביו שאינו יודע לתרגם והוא מבקש הצעות מהרמב"ם. הרמב"ם מציע לו תרגום. ומקדים: "אומר לך כלל אחד. כל מי שירצה להעתיק מלשון ללשון מילה במילה תבוא העתקתו משובשת ביותר, ואין ראוי לעשות כן. אבל צריך למעתיק מלשון ללשון שיבין את העניין בתחילה, ואחר כך יספר אותו במה שיובן ממנו העניין בלשון השנייה. ואי-אפשר לו בלי שיגדיל ויאחר ויספר מילה אחת במילות הרבה ומילות רבות במילה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות, עד שיסודר העניין ויובן ופי הלשון אשר יעתיק אליה".
פרופ' בנעט פירסם מאמר, 'הרמב"ם כמתרגם', הוא בדק את מאה המילים שאבן תיבון שלח. האם אבן תיבון נענה להצעות של הרמב"ם? הוא מצא להפתעתו שכמעט אף פעם הוא לא הקשיב להצעות של הרמב"ם. הוא גם לא הקשיב לכלל שהרמב"ם הציע לו בהקדמה. הוא תירגם את הרמב"ם מילה במילה ולכן התרגומים שלו נראים מסורבלים.
אומר פרופ' בנעט: אילו היה מתרגם לפי העצות שהתווה הרמב"ם, היה יוצא מתחת ידו ספר עברי חשוב מאוד, אבל לא היה זה 'מורה נבוכים'. בשביל המשכילים היהודים טוב מאוד שאבן תיבון לא שמע להצעת הרמב"ם, כי נשתמר בידינו הנוסח המדויק של הרעיונות. אבל אם רצוננו שיהיה הספר מקור השראה לדורות, עלינו לדאוג לתרגום שקרוב לעצת הרמב"ם.
ספרות עברית בשפה שטוחה היא גן עדן למתרגמים. אבל מי שאוהב אתגרים, ילך לו לאתגר הקשה של תרגום אמנותי של עברית מרובדת. ואיך אמרנו? "לפום צערא אגרא", וכבר תירגם הרמב"ם: "והשכר לפי הצער..." •
