בעניין החרדים... // שמואל רוזנר } התחנה } 222 עמ'
ברגע מסוים בספר מסתכל רוזנר על ספרו הקודם מ-2018 (יחד עם הסוקר קמיל פוקס) '#יהדותישראלית' ומודה ש"לו הספר היה נכתב מחדש היום, הפרק על החברה החרדית היה ספקני הרבה יותר ביחסו לתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית".
אפתח גם אני בווידוי: בתקופת הקורונה הייתי מגויס להגנה על החרדים. אין להם קיום בלי קהילתיות. הם קהילת מיעוט שעוסקת בשימור עצמי בעולם מחולן. עצם קיומם נגד המובן מאליו של המציאות דורש מאמץ מתמיד (הרעיון שהם יאבדו את זהותם, ייסחפו ברוח, שכולם יהיו "כמונו" — הוא בעיניי דיסטופיה). צריך להבין את האנומליה ולהתחשב בה ככל הניתן. אני מודה שהשנים האחרונות שינו את דעתי. זה לא בעיית ה"שוויון בנטל" הנטחנת לעייפה (ראו על כך להלן) אלא העובדה שהחרדים הם השלטון, והם שלטון אטום, בריוני וסחטני יותר ויותר. השרים החרדים היו מראשי הדוחפים להתמשכות המלחמה בעזה, ודאי שלא היוו שום אופזיציה לשלטון הכוח (גולדקנופף אף הצטרף לתמיכה בהקמת התנחלויות שם), רק שלדידם — אחרים צריכים להוציא זאת לפועל. שאחרים ימותו וימיתו. ובכן, אי-אפשר גם להיות שלטון כל יכול וגם ליהנות מהגנה של מיעוט.
ספרו של אמנון לוי 'החרדים', שהיה רב-מכר בזמנו, נחתם במילים "הרבה פעמים ניסיתי לענות לעצמי ולאחרים על השאלה למה זה מעניין כל כך? התשובה שמצאתי הייתה אחת — בגלל האינטנסיביות הרבה... בסך הכל הם מה שמוגדר בעיתונות 'סיפור טוב'". הרבה מים זרמו מאז יצא הספר ב-1988 כשהחרדים נתפסו כקהילה אקזוטית. הם כבר מזמן לא רק "סיפור טוב", הם השלטון הכמעט-נצחי. אבל בה בעת הם גם אוטונומיה עצמאית ונלחמים לשומרה. זו תמצית המתח שבבסיס הספר.
הכותרת, 'בעניין ה...'. רומזת למישהו שיש איתו כל כך הרבה בעיות שלמי יש כוח להיכנס לזה. ובאמת יש כאן פרדוקס: מחד, כל היום מדברים על החרדים ומאידך, לא רוצים להיכנס לעובי הקורה. וזה בדיוק מה שהספר מנסה לעשות. החרדים אינם קבוצת מיעוט רגילה, לא רק משום צמיחתם המהירה, אלא בגלל שבמקביל להיבדלות הם שואפים לעצב את המרחב הציבורי בדרך שתתאים להם. רוזנר מסביר "אין לחרדים ניסיון בלהיות הרוב. ואם יש להם — בתנאי המעבדה של שכונות, כפרים, ערים — מדובר על רוב שההרגל שלו הוא של שליטה מוחלטת במרחב... או שהם המיעוט ואז אין להם ברירה, או שהם הרוב, ואז הם כופים... או מסלקים". כאילו קהילת האמיש הייתה צומחת במהירות ומנסה להכתיב את כללי המשחק בארה"ב. בדרך, שובר הספר את המיתוס של תהליכי השתלבות חרדית. יש דיבור על השתלבות, אבל אין השתלבות, ולא בכדי: "אין דבר כזה 'רק ישתלבו בצה"ל ובכלכלה'. אם ישתלבו — כבר לא יהיו חרדים". שימור עצמי.
זהו חיבור פרוגרמטי כמו שמקובל מעבר לים וכאן כמעט לא מוכר. ניירות עמדה שמכוונים לא למקבלי ההחלטות או לאנשי המקצוע, אלא לציבור. מציגים את הבעיות ואת החלופות, כדי לאפשר דיון ציבורי מבוסס עובדות ולא אמוציות. הספר דן בסוגיה סבוכה על ידי פירוקה לגורמים, מציג חלופות ומחיריהן. מדיניות ציבורית בלשון השווה לכל נפש, בלי להתנחמד ובלי לרדד. הלוואי שהיו כאלה גם ביחס לסוגיות נוספות, מאיראן ועד עזה.
• • •
הספר בנוי סביב סוגיות שונות: ביטחון, כלכלה, תרבות, אך משותפות להן כמה טענות יסוד. האחת היא שאי-אפשר להמשיך לגלגל את הבעיה הלאה במורד הדרך. הוא ממשיג את הסוגיה כ"בעיה סוררת", כזו שבה הזמן אוזל אבל אין רגע הכרעה ברור ולכן פוליטיקאים תמיד יעדיפו לדחות במקום לקבל החלטות לא פופולריות. התחממות גלובלית למשל.
הטענה השנייה היא שאי-אפשר לטפל רק במרכיב אחד, גיוס למשל, מבלי להזדקק לסיפור כולו. את העובדה הפשוטה שפולמוס הגיוס קשור לעצם הישרדות החרדים כקהילה לא מבין רוב הציבור הישראלי, ו'לא מבינה' המדינה, אך מבינה היטב ההנהגה החרדית, ולכן "היא עיצבה מסלול חיים מאורגן ורציף, שמוביל לתוצאה מובטחת מראש". השאלה כלל אינה לימוד תורה (על פי ועדת שקדי רק שלושה מתוך עשרה משוחררי גיוס לומדים באופן מלא בישיבה) אלא שמירתם במסגרת חרדית.
הטענה השלישית היא שהמדינה אמנם מגלגלת את הבעיה אך למעשה מעצבת את העתיד במו ידיה: "השינוי לא יכול להתחולל משום שהמדינה מונעת אותו". רוזנר מראה כיצד המדינה, דרך מימון וחקיקה מסלילה את החרדים "להתחתן מוקדם, להקים משפחות גדולות, לשלוח את ילדי המשפחות לחינוך... שאי אפשר להשתחרר ממנו עד גיל 26, שבו כבר יש משפחה להאכיל בלי מקצוע ביד". חלק מתרומת הספר היא בהכנסת התופעות, שנראות לנו כסטטיות, להקשרים היסטוריים. עד ההסכמים הקואליציוניים של 1977 רוב החרדים התגייסו. התהליך שבו חברת הלומדים הפכה לגרעין הקהילה ומוקד זהותה הוא התפתחות היסטורית טרייה יחסית, שמכונה בספר 'החרדיות החדשה'.
וכאן מגיעה הטענה הרביעית: מה שעוצב על ידי המדינה יכול להיות גם מעוצב על ידיה אחרת. למרות שהמחבר מציג חלופות שונות, מדינה של זהות משותפת מול חיה ותן לחיות, הספר למעשה מוביל למסקנה שאפשר לשנות את התנהגות החרדים באופנים כלכליים, וש"לא בטוח שיש ברירה".
אבל מהי בעצם "הבעיה החרדית"? הכל כמובן קשור לסדרי גודל, כמפורט בפרק על הדמוגרפיה ("מותר לספור את החרדים?"). על פי קצב צמיחתם עוד כמה עשורים יהיו החרדים שליש מהישראלים, ואז מציג המחבר שלושה תחומי שינוי: כלכלית — המדינה תהיה ענייה יותר; ביטחונית — פחות אנשים יתגייסו; ותרבותית — המרחב הציבורי ישתנה (שבת, הפרדה מגדרית וכולי).
את הבעיה הכלכלית קל להבין. הנתונים של הנטל הכלכלי ושל היבטיו המגזריים ("עניים לא חרדים מקבלים פחות מעניים חרדים") והציבוריים ("הקבוצה החרדית היא כזו שהמדינה פועלת כדי להחזיק במצב של עוני") מובהקים. אפשר לראות את הדברים כבר היום בירושלים. ח"כ יצחק פינדרוס אמר לא מכבר בראיון "כשיהיה פה רוב חרדי הכלכלה לא תקרוס בדיוק כפי שירושלים משגשגת בניגוד לכל התחזיות". אלא שבפועל ירושלים נמצאת באשכול סוציו-אקונומי 2 וגם זאת רק בזכות מענקי איזון ייחודיים (רשויות חרדיות אחרות, כמודיעין-עילית, הן באשכול 1, העני ביותר).
אך רוזנר אינו מעגל פינות. הוא יודע שהסוגיה המהותית היא תרבותית. זה לא רק שהשינוי הכלכלי דורש שינוי תרבותי (של מערכת החינוך למשל) אלא שהשינוי התרבותי נוגע להיבטים רחבים הרבה יותר מתקציבים. הצמיחה החרדית תביא לשינוי תרבותה של המדינה.
• • •
וכאן אנחנו עוברים לשאלת השאלות: האם יש לרוב זכות לשמור שהססטוס קוו יישאר. איני מאמין גדול בזכויות תרבויות של רוב (למשל זכויות הרוב הנוצרי הלבן בארה"ב) אך מי שכן, לא יכול להסתפק במקרה הקל של החרדים. באיזה מובן הוא קל (אחרי שהראינו עד כמה הוא קשה)? כי קל ליצור בו ניגוד בין "הם" ל"אנחנו". אבל קחו למשל סיפור אחר: האם לרוב הליברלי (בהנחה שיש כזה) יש זכות לשימור עצמי למול הציונות הדתית המתנחלית, שצוברת שליטה לא בעתיד אלא בהווה, על מוקדי הכוח, מהצבא והתקשורת ועד בית המשפט? קל לנו יותר לראות כפייה דתית מכפייה לאומית (התנחלויות או גרעינים תורניים) כי השני הוא המובן מאליו שלנו.
כאן לדעתי הלקונה העיקרית בספר — הדימויים, ההמשגה. זה לא רק כלכלה ואפילו לא רק תרבות אלא גבולות האנחנו. רוזנר מציג משאל שבו השיבו 37 אחוזים שהם מרגישים שנאה לחרדים. הוא רואה בכך תגובה רציונלית: "כעס, תסכול, חוסר אונים, תחושת ניצול, תחושת מצור, מבילים לעיתים לשנאה". בעיניי יש כאן ממדים נוספים — לא רק כעס אלא גם פסיכולוגיה, למשל שיבת המודחק: חשבנו שנפטרנו מהשטעטל והנה הוא מופיע לפנינו במלא הדרו עם הקפוטה והזקן.
אני מביא את דוגמת ההתנחלויות לא רק בגלל האובססיה האישית שלי, אלא כי זה מלמד משהו עמוק על חשיבות הדימויים: כספים קואליציוניים לחרדים הם סחטנות ואילו כספים קואליציוניים להתנחלויות הם "ויכוח על סדרי עדיפויות". מדוע? אין כאן היגיון כלכלי שכן ההתנחלויות נסמכות על הקופה הציבורית לא פחות מהישיבות. זה עניין של מי כלול ב"אנחנו" ומי לא. כשהם לוקחים לנו, מי ה"לנו"?
ויש נושא נוסף שלא זוכה לכל דיון בספר: הלאומיזציה המהירה של החרדים. זו תופעה קריטית אך עוברת לגמרי מתחת לרדאר (רק ישראל כהן עוסק בכך, ראו למשל מאמרו בהארץ מאוקטובר 2024: "הליברלים שכל כך רוצים לגייס את החרדים יקבלו תומכי בן גביר במדים"). הדיון בספר הוא באידיאות, ציונות, יחס למדינה וכולי. אך אם מסתכלים על יחס רגשי רואים הערצת כוח אצל הנוער החרדי. לאומיזציה בלי ערכים ליברליים היא מתכון לאסון, וזה בדיוק מה שאנחנו רואים בגדודים החרדיים. זה המודל שאתם רוצים לשכפל?
כל אלה הם ויכוחים לשם שמיים. אך גם מי שלא יקבל את הפתרונות שבספר, הצפת הבעיה המודחקת היא העיקר. זהו ספר חשוב, בהיר ואינטליגנטי. דבר בעיתו. •
