בזמן שרצתם למקלט בטח לא שמתם לב שגם הזמן טס: שש שנים בדיוק חלפו מאז סגר הקורונה הראשון, שהרגיל אותנו לרעיון שהחיים פשוט נעצרים. כמובן שבישראל, על שלל נסיבותיה החריגות, הקונספט נלקח עד לקצה והלקחים הופקו בעיקר בתחום אי-הפקת הלקחים. הנה, ממש כמו באותה תקופה כאוטית – שבעצם לא נגמרה – חיי התרבות מופקרים לאיטם וכך גם כל מי שמתפרנס מהם. בלי אופק, בלי מתווה, בלי פירור של הכרה. הכוונה היא לא לאמנים ולאמניות החזקים – הם יסתדרו, תודה – אלא לכל האנשים שמאכילים ילדים בזכות עובדה בסיסית וחותכת: חברה נורמלית צריכה תעשיית תרבות משגשגת, וכידוע אף זמר או שחקן תיאטרון לא נשמע בלי במה לעמוד עליה ואנשים שידאגו שהמיקרופון עובד והתאורה מאירה.
ושוב, כאילו המדינה וגם חלק מהציבור הם הגיבור של הסרט 'ממנטו' שלא זוכר כלום חמש דקות אחורנית, צריך לציין את התרומה הכבירה של התרבות לאחר 7 באוקטובר, את ההתגייסות המיידית לטובת אומה פצועה ושבורה, את השמחה לראות אולמות מלאים ביום שאחרי. וכרגיל, צריך לחכות עד ששאול מזרחי ממועדון הבארבי יעמוד ויצעק שהמצב בלתי נסבל, ואנשים יושבים בבית בחוסר ודאות כי ישראל נלחמת ונלחמת ונלחמת. ואין עם זה בעיה - כלומר יש - אבל רק שיהיה ברור: אם ענף התרבות נכחד – העץ כולו ימות.
