אגדת עטרה // דפנה ברשילון } התחנה } 192 עמ'
הייתה או לא הייתה? זו השאלה המרחפת מעל ובתוך הספר 'אגדת עטרה' מאת דפנה ברשילון. מושא השאלה הוא עטרה שטורמן, חלוצה אגדית שסיפור חייה הוא סיפור ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, העלייה על הקרקע בעמק יזרעאל, המאבקים בפורעים, הפרחת השממה בעבודה קשה ומסכנת חיים, הקמת הקיבוץ, כינון משפחה וכמובן מוות, הרבה ממנו, מדור לדור. אבל לא התלאות ישברו חלוצה כמו עטרה ששוב ושוב, מעל אינספור קברים, היא מכריזה "אנחנו חזקים!"
יש רק בעיה אחת: עצם קיומה של עטרה מוטל בספק. ספק גדול. כך מגלה שחר, גיבורת הרומן, מדריכה במוזיאון "ביתך" המוקדש להתיישבות בעמק. הגילוי מטלטל את עולמה והיא יוצאת למסע כדי להוכיח את קיומה של עטרה שטורמן. להפתעתה היא מגלה שעטרה נעלמה או הועלמה כמעט לחלוטין מכל מקור מידע: סרט שבו היא נראתה, אזכורים ברשת, ספרים, ואפילו הקבר שלה.
כמובן שהחיפוש אחר עטרה הוא רק תשתית שדרכה אנו נחשפים לפנים המכוערות של ההתיישבות ושל חוקריה. הציניות, האינטרסים המתנגשים, השרלטנות, הקומבינות, הפרוטקציות, כל מה שמאפיין את החברה הישראלית מאז ועד היום. דפנה ברשילון ממשיכה את העיסוק שלה באחורי הקלעים של הישראליות, בחשיפה של המנגנונים הקטטנוניים שמנהלים אותה, כך עשתה גם בספרה הקודם והמצוין 'רוסלקות'.
אבל בניגוד ל'רוסלקות', שם יש שילוב בין פנטזיה ובין מציאות שטוען את הספר בהמון דמיון מבורך, בספר הזה ברשילון נצמדת אל המציאות ואל העלילה הבלשית. ברשילון היא מספרת טבעית ולכן אין לה שום בעיה ללהטט בין דמויות משנה רבות שמאירות את המסע אל האמת ונותנות את הנפח העיוני והפסיכולוגי לספר – דאשה הקוסמטיקאית שאליה נשפך הסיפור ההיסטורי של עטרה שטורמן, חזי המנהל המאיר את הדקדנס הקיבוצי, קבוצת החברות המאירות את מצבה החברתי והפסיכולוגי של שחר ועוד ועוד מפגשים המניעים את העלילה קדימה, עד להתרה שבעיניי הייתה מהירה ופשטנית מדי.
זה ספר על האופן שבו הנרטיב מתעלה על האמת ההיסטורית. על עולם שאיבד את הרצון להבין מה קרה באמת ומעדיף את הנרטיב ה"נכון". באקלים הזה, דמות כמו עטרה שטורמן יכולה להיעלם מהבמה הציונית ואז לחזור אליה בתלבושת אחרת לחלוטין. זהו קיום מעורער, שעוגניו הורמו זה מכבר, והוא נע בזמן מכורח מי שצריך אותו כדי לכונן את הנרטיב הרצוי לו.
אבל משהו לא עובד בספר בכל זאת. הוא חסר את המסה ואת הכבידה שיהפכו אותו מספר מהנה לקריאה לספר שגם נשאר עם הקורא לאחר מכן. ראשית כל, הדמות הראשית שחר, שאמנם סוחבת את העלילה על גבה אבל נעדרים ממנה עומק ומניעים ברורים בנוגע לפעולות שלה. מדוע היא כל כך קשורה לעטרה? מדוע היא מתעקשת להשאר במקום כל כך דלוח ומשעמם? רמיזות למניעים העמוקים שלה נמצאים בסיפור המשפחתי ובעיקר במותו של האב האהוב, אבל ברשילון בוחרת לא לפתח את הכיוון הזה והקורא נשאר עם השאלות. מות האב נוכח אבל האפקט של מותו על דמותה של שחר נותר עלום. במקום זה אנחנו מקבלים אינספור מילים על ארוחות כאלה ואחרות, והתנהלות לא מאוד חשובה בין חבורת החברות המקיפה אותה. די ברור שיש אנלוגיה בין עטרה והמוות שהקיף אותה ובין שחר הנמנעת מקשרים חברתיים משמעותיים ומות האב באופן לא טבעי, אבל כאמור, עניין זה נותר על פני השטח ולא מעמיק אל השכבות היותר-מעניינות.
עוד עניין בעייתי הוא החלוקה בתוך הספר. הפרקים מצוינים כתאריכים ההולכים ומתקדמים אל תאריך מסוים אבל בתוך הפרקים יש הפרדות מלאכותיות שפוגמות בחוויית הקריאה. מדוע צריך הפרדה בצורת כוכביות כאשר יש רציפות גם של זמן וגם של מקום? לכל אורך הקריאה לא יכולתי להימנע מהתחושה שהספר היה צריך לעבור עוד הבשלה כדי שיממש את הפוטנציאל שלו.
ומשהו לגבי הסיום. אני אמבילוונטי לגביו. מבלי להיכנס לספוילרים אומר רק, שמצד אחד הוא טוען את הספר במשמעות נוספת - והיא שבכל זמן נתון, גם כשדברים מסתדרים, האסון רובץ לפתחנו. מצד שני, יש כאן שימוש ציני באסון ולחיצה חזקה מדי על בלוטות האימה של החברה הישראלית. אולי עדיין לא עבר מספיק זמן כדי ששימוש כזה יהיה ראוי ולא יחרוק. מוטב היה לספר את הסיפור ולא לחרוג בצורה לא אלגנטית אל המציאות הקונקרטית. •
