רוצים שגרת מלחמה? רוצים מוות בחיים? רוצים לאכול את העוגה ולהקיא אותה שלמה? רוצים עוד הפכים שנפגשים בשום מקום מלבד במוחם הקודח של עורכי מהדורות נואשים שנאלצים להתמודד במרוץ כפוי של מה ייגמר לנו קודם: המיירטים או האייטמים?
ובכן, מבית היוצר של ערוץ 13, קבלו את "משתטחים באזעקה? שלחו לנו את התמונה". אייטם אמיתי. כי מה משדר יותר חוסן לאומי מאדם וילדיו שוכבים על כביש, ידיים על הראש, מחכים לטיל שייפול עליהם או לידם או לא, ולא שוכחים לשתף את כלל הציבור ברגעים הכי יפים – ובפוטנציה אחרונים – של החיים?
ומבית היוצר של ערוץ 12, קבלו את "הממ"ד היפה בישראל, התחרות נמשכת", ובהמשך: "המקלט נאמבר וואן של ישראל". כותרות אמיתיות, אייטמים ממשיים, כי למה לא להפוך את הבאג לפיצ'ר, את המלחמה לתחביב, את הפחד והחידלון לוועדת קישוט?
ומפעל הנורמליזציה הזה, שבמסגרתו הופכים ערוצי שידור מרכזיים את מוראות המלחמה לעוגת ביסקוויטים נוסח שרה – תרצו תאכלו, לא תרצו תדברו על זה – לא נעצרים בתחרויות; יש גם אייטמים על "הקינוח שמשגע את השוהים במקלטים", ועל "דגים תחת אש: הדייג המיתולוגי של הכנרת לא חושש", ויש, כמובן, את משדר ההדחה של 'האח הגדול' שהודח קומפלט לטובת אירוע רב-נפגעים אף יותר בערד.
המשותף לכולם הוא, כמובן, הניסיון לשדר עסקים כרגיל בתקופה שבה לא רק שלא כרגיל ולא עסקים, אלא שגם לא רואים את הסוף. מלחמה היא גיהינום אם יש לכם גל פתוח על הראש שתובע האבסה בלתי פוסקת באייטמים והמלאי הולך ואוזל, ושום רכבת אווירית של אייטמים במשלוח חירום מהאמריקאים לא תגיע.
החלופה היא, כמובן, לנסות להעמיק פרשנית או לספק אסקפיזם סביר. זאת לא נוסחה מדעית, אבל קל להבין למה רותי ברודו מתוודה על חיבתה לגברים מלאים אצל רוני קובן זה בסדר, בעוד תיעודים עצמיים של ישראלים שנשכבו על כביש בהמתנה לטיל זה פחות.
אלא שערוצי השידור עדיין מעדיפים לראות בעצמם, רוב הזמן, גננת אחראית שתפקידה להפעיל, לשעשע ולהעסיק ילדים, להלן בגירים ישראלים, ומכאן קצרה הדרך לגישה אינפנטילית במובהק לכל אנומליה. התוצאה היא אייטמים נלעגים, מביכים או פטרוניים. בשלב הבא נגיע, אני מניח, ל"צלמו את עצמכם יוצאים מדעתכם, שלחו לנו ואולי תזכו בפרס".
