זה לא חדש שדיירי 'האח הגדול' לדורותיהם קצת בלתי נסבלים (חוץ משפרה קורנפלד כפרה עליה): מי שיש לו את הביטחון להצטלם מכל זווית אפשרית 24/7 צריך להיות, לכל הפחות, רבע אגוצנטרי. למרות זאת, מתישהו, איכשהו, אנחנו מתחילים לחבב לפחות חלק מהם. באיזשהו שלב צפים מתוכם אחד או שניים שהיינו מסוגלים להיות חברים שלהם, או להיתקע איתם במקלט. אבל העונה, בינתיים, זה פשוט לא קורה.
ודווקא הפעם, רוב מוחלט מבין הדיירים הם לא דמויות אקסצנטריות, אלא כאלו שנכנסים תחת ההגדרה 'צעירים טיפוסיים': יותר חוששים לאבד מסת שריר מאשר את הדמוקרטיה הישראלית. ובכל זאת, הקליק לא נקלק. אפילו אישיות כמו גאיה קלדרון, שאבא שלה ושני אחיה היו חטופים והיא יחד עם שאר בני משפחתה היו בולטים במאבק להשיב את כולם, הופכת פתאום חיוורת (וגם: מי לא יודע שלא זורקים לחם? זה היה ניסיון להגיד שגדלת בקיבוץ בלי להגיד שגדלת בקיבוץ?).
אפשר להאשים את חוסר הכימיה במעבר החד שבין צפייה בחדשות לבהייה בתוכנית אסקפיסטית, אבל התזה הזו לא עומדת במבחן של תוכניות אחרות בז'אנר: המתמודדים של 'המרוץ למיליון', למשל, בולטים העונה לטובה. אז כנראה שזה קשור לעובדה שהמשתתפים ב'אח הגדול' נורמליים מדי וכך גם החיים שלהם בתוכנית. נכון, הם מדי פעם נכנסים לממ"ד, אבל בזמן שאנחנו קורסים מהדרישה לתפקד כרגיל תחת טילים, הג'וב שלהם זה לריב על מקומות ישיבה ומי יזכה בתואר פאביו גרסת 2026. וזה כל כך בסדר וכל כך טבעי, שזה מעורר אנטגוניזם, ממש כמו זה שעולה בנו כשישראלים מעלים סטוריז מהבתים שלהם ביוון, מבית הספר הרב-לשוני של הילדים שלהם בתאילנד או מפרדס חנה.
אנחנו לא רוצים לדעת שיש חיים אלטרנטיביים שבהם לא נושמים חרדה, או שיש אנשים שלא חוששים שגם אם ישרדו את מטווח הברווזים הזה, הם עדיין ייאלצו להשתעבד (נפשית וכלכלית) לטיפול הפסיכולוגי של הילדים הטראומטיים. אנחנו לא רוצים לדעת שאלו החיים הדביליים והסתמיים שאמורים להיות לצעירים שלא נאלצים לחגוג פורים במקלטים או להתגייס למילואים. ואנחנו לא רוצים לשמוע שיש בכלל אופציה להיות כאלו אטומים ונטולי דאגות. באופן פרדוקסלי, הפורמט שהיה מודל וסמל של תוכניות המציאות, הפך כרגע להיות מדע בדיוני, פנטזיה. וזה פשוט כואב מדי.
