עד היום אנשים קוראים לציפי מור "רגע", למרות שעברו כבר ארבעים וחמש שנים מאז כיכבה בתוכנית המיתולוגית לילדים "רגע עם דודלי", ששודרה בטלוויזיה החינוכית. "אנשים אומרים לי, 'יו, גדלתי עלייך', או זורקים לי את המשפט 'לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי'. יש כאלה שחושבים שאני בטח בת אלף", היא צוחקת. "הם גדלו עליי והילדים שלהם גדלו עליי. האמת שבכל פעם כשמישהו היה אומר 'רגע', הייתי מסתובבת כי חשבתי שקוראים לי. כשאני מתקשרת לחברת החשמל ואומרת, 'אין לי חשמל בבית', יש שתיקה, ואז שואלים אותי, 'את רגע?'".
איך הם עדיין מזהים?
"גוון הקול שלי כמעט ולא השתנה. טיפה לחצתי אז כדי להביא את התמימות שבדמות, אבל הסאונד מאוד דומה גם היום. התכנית שודרה גם בכל כך הרבה שידורים חוזרים, שלא היה אז ילד שלא צפה בה. אני מאמינה שגם היום צופים בה ביוטיוב".
מור, 72, עשתה מאז התוכנית ההיא ותוכנית ההמשך הלא פחות זכורה, "בבית של פיסטוק", עשרות תפקידים, אבל הדמות ההיא תמיד תלך אחריה כמו צל. "עשיתי גם לא מעט הצגות למבוגרים, אבל אם אני רק אנסה לשנות כיוון, לא יסלחו לי על זה".
כימיה עם שלמה ניצן
הכל התחיל באמצע שנות ה-70. מור הייתה אז משוחררת טרייה מלהקת פיקוד דרום, ההיא ששרה את "שבחי מעוז", והשתתפה בהצגה "מועדון הצועני השורק". "ערב אחד הגיעה להצגה הבמאית דניה אביאל, וראתה אותי מבצעת קטע פנטומימה של בובה נמסה בשלג", היא מספרת. "'זה מה שאתם מחפשים', אמרה לצוות שעמד להעלות את התכנית בטלוויזיה החינוכית".
אחרי פרק הפיילוט, בו כיכב לצידה רולף ברין, מור, שנישאה למתופף אלון הלל, נכנסה להריון, והתוכנית הוקפאה לשנה, שבה נולד בנה, המוזיקאי רונן הלל. באודישן הבא נבחר שלמה ניצן לתפקיד דודלי, בעל חנות המכולת. "שלמה ניצן, ששיחק אז ב'איש חסיד היה', דיבר אליי בחביבות ובנעימות באודישנים, ובהפקה טענו שיש בינינו כימיה", היא אומרת. "כדי שהצופים של התוכנית יאמינו שאני ילד, הסתירו לי את הפרונט במחוך מה זה לוחץ".
מור לא שיערה אז עד כמה חייה ישתנו. "לא ידענו שזאת תהיה כזאת הצלחה כי אנחנו באנו לעבוד", היא אומרת. "גרתי אז ברמת-אביב, והטלוויזיה החינוכית הייתה קרובה לבית שלי. זאת הדרך שהכרתי, וחשבתי שרק שם מזהים אותי. יום אחד נסעתי באוטובוס לחיפה, ומישהי נתנה לי צ'פחה על הגב ואמרה, 'תראו מי פה, זאתי מהטלוויזיה'. פתאום קלטתי שרואים אותי בכל הארץ. אחר כך, כשיצאנו להופעות, אנשים היו ניגשים אליי, טופחים לי על הגב, ומבקשים צילומים עם חתימות".
גם הבן שלך התלהב מההערצה לאמא שלו?
"כשהייתי הולכת איתו לטייל, הוא היה אומר, 'אמא, יש ילדים, בואי נעבור לצד השני'. הוא לא אהב את זה, כי פתאום אמא שלו היא לא רק האמא הפרטית שלו. אחרי כמה שנים הופעתי עם חנן גולדבלט, והוא אמר לי לבוא עם שמלה. אמרתי, 'אני לא יכולה שילדים יבואו להופעה ויראו אותי פתאום עם שמלה ויתאכזבו'. הוא אמר לי, 'אבל ציפי, את ציפי, ורגע הוא רגע'. לא רציתי לאכזב את הילדים, כי פעם שמעתי אמא אומרת לבן שלה, 'מתוקי, אתה רואה שרגע זה בת ולא בן', והילד פרץ בבכי מרוב אכזבה".
אם היו מצלמים היום את "רגע עם דודלי" ו"הבית של פיסטוק" הן עדיין היו מצליחות כמו אז?
"בהחלט. זה קלאסי ועשוי נהדר, ומלמד את הילדים הקטנים מושגים ואלף בית של יחסים, והכל בהומור".
העובדה שהיית מזוהה כל כך עם התפקיד הזה לא פגעה בהמשך בקריירה שלך?
"אני תמיד מתנחמת במה שיול ברינר הגדול אמר - שהתפקיד שלו כמלך בסרט 'אנה ומלך סיאם' היה תפקיד חייו. גם אני רואה את זה ככה. עד היום אנשים מספרים לי שיש להם זיכרונות נהדרים מהסדרה ושהיא השפיעה עליהם. אני יודעת לעשות גם הרבה דברים אחרים וליהנות מהם, אבל זה קצת מקשה עליי לקבל תפקידים בסרטים. יש מפיקים שגדלו על הסדרה וקשה להם לפעמים להפנים שציפי זה לא רק רגע".
בובה ענקית מאמריקה
גם יותר מארבעים שנה מאז שהפכה לקיפוד הכי מדובר במדינה, בתכנית "רחוב סומסום", שרי צוריאל, היום בת 73 ועדיין שחקנית, זוכרת לא מעט רגעים מאותן שנים. "מישהי שהכרתי במקרה סיפרה לי שעושים אודישנים בטלוויזיה החינוכית, ושאלה, 'את רוצה לבוא? אני יכולה להכניס אותך לרשימה'", היא מספרת. "כמובן שהסכמתי. בשבילי זה נשמע אז כמו הוליווד. באתי לאודישן. שמו לי משהו על הראש, אמרו לי שמדובר בקיפוד בן ארבע, ונתנו לי טקסט מאוד נחמד.
"אחרי האודישן השני התקשרה אליי הבמאית רינה פפיש, ואמרה לי שבחרו בי, אבל הם חייבים להתקשר לאמריקה, שם נולדה התכנית, כדי לקבל אישור. בטלוויזיה החינוכית חיפשו שחקן נמוך שיוכל להיכנס לבובה של קיפי, שעדיין לא הגיעה, ובמקום זה קיבלו בחורה לא נמוכה במיוחד בגובה 1.74 מטרים. נבחרתי מתוך שורה ארוכה של שחקנים. כשבאתי לצילומים, כולם קמו. הם עבדו כל כך הרבה זמן על הדמות הזאת ורצו לדעת במי בחרו סוף סוף".
איך הסתדרת עם הבובה הגדולה?
"הביאו את הבובה הענקית עם שני מלווים מאמריקה, והכניסו אותי לתוכה. הם היו עם מאוורר ובקבוקי מים ותמכו בי. מסתבר שלא רואים ממנה כלום, גם בקושי שומעים. התקשרתי לבעלי הראשון ואמרתי שאני לא עושה את זה כי זה סתם חתיכת גוש. בסוף השתכנעתי. כמובן שהדבר הנפלא בבובה הזאת, שהיא המצאה של אבנר כץ, זה הנעליים המדהימות והראש של הקיפוד. הרי אנחנו צברים, והצבר הוא קוצני ורך מבפנים כמו הקיפוד.
"כשהבובה הגיעה הביאו את הפנטומימאית קלוד שגרן, שאיתה עבדתי גם בתוכנית 'שלוש ארבע חמש וחצי' בערוץ הראשון, שתתרגל איתי איך להפיח חיים בפרווה עם הקוצים, בעוד שעל הקול המיוחד של קיפי עבדה איתי המורה לפיתוח קול חנה הכהן. צילמנו גם פרקים לאמריקה עם אנגלית ועברית ביחד, עם הכנר הישראלי אמריקאי יצחק פרלמן, שרה ג'סיקה פארקר היפהפייה, לימים כוכבת 'סקס והעיר הגדולה', שהיה בינינו חיבור מצוין, וז'יל בן דוד, אופניק האגדי. אחר כך, בזמן מלחמת המפרץ, היו עשרים ושבעה שידורים חיים של התכנית. אני כל כך מצטערת שלא מראים את זה עכשיו לילדים הקטנים בגלל בעיות זכויות".
לא היית מתוסכלת מכך שצופי הטלוויזיה החינוכית לא ראו אותך?
"ידעתי מראש שלא באתי לתוכנית כדי להיראות, אלא כדי לעשות את העבודה שלי הכי טוב. החשיפה לא הייתה חסרה לי, כי ראו אותי בתיאטרון ובתוכנית 'שלוש ארבע חמש וחצי' וב'להיט בראש'".
שיערת מה יהיו ממדי ההצלחה?
"קיבלתי אז תפקיד בתיאטרון חיפה, את התכנית 'שלוש ארבע וחצי' בטלוויזיה הכללית ואת הנחיית 'להיט בראש'. הייתי עסוקה בלרוץ מאולפן לאולפן ולהצגות, ולא התפניתי לחשוב על זה. אבל כשהייתי עולה על הבמה, הייתי רואה ושומעת את ההתלחששויות. עד היום, לאן שאני הולכת, אני קיפי בשביל כל בני הארבעים פלוס. על אף הזמן הרב שעבר, כשאני רק פותחת את הפה, ישר מזהים אותי איתו ומרעיפים עלי אהבה בלי סוף".
"מצחיק אותי כשמזהים אותי"
כשאפי בן ישראל, כדור אנרגיה מלא חן, מגיעה עם האמבולנס שבו היא נוהגת כמתנדבת כדי להציל אנשים, עדיין מזהים אותה כאפי מתכנית הטלוויזיה המיתולוגית "פרפר נחמד". "מצחיק אותי כשמזהים אותי", היא אומרת, "עברו כל כך הרבה שנים מאז, ואני גם מאוד השתניתי, כמו כולם, ושמנתי".
זה משמח אותך?
"אין לי שום בעיה עם אפי בת ה-70. זאת אני. אני גם לא מחוברת לגיל שלי מבחינת האופי והאנרגיות. אני אינפנטילית לא קטנה, ואני מקווה שזה יישאר לתמיד. זה לא שאני מתה על הגוף שלי כיום – פעם הייתי ממש חתיכה - אבל לא תשמע ממני דיבורים על דיאטות, קרמים ובוטוקסים. זה לא מעניין אותי. כשהיה לי שיער קצר, הרבה זקנים דיברו אליי כמו אל גבר. אמרתי להם 'אני אישה, תראו, יש לי ציצי'".
איך הסתדרת עם ההערצה הזאת?
"לא יכולתי ללכת ברחוב. כשהייתי הולכת עם עדי (הבת שנולדה לה מהרומן עם ספי ריבלין) והיו מזהים אותי, עדי הייתה נעמדת, תופסת לי ברגל ואומרת, 'זאת אמא שלי'. בניגוד להערצה של היום, לא היו צעקות והיסטריה. זה היה קצת יותר מתורבת. גם לא היה סלפי, אבל צילמו אותי במצלמות רגילות. לא עפתי על זה שהלכתי ברחוב וזיהו אותי. זאת הייתה חדירה לפרטיות, אבל, אין מה לעשות, זה חלק מהמקצוע. לפעמים אתה ביום זיפת נפשית ומישהו ניגש אליך, ואתה חייב לחייך ולחבק אותו".
מאז ש"פרפר נחמד", בגלגולה התמים הראשון, ירדה מהמסך הקטן, בן ישראל, שמתגוררת ביישוב הקהילתי בית אריה-עופרים, לא הרחק מאריאל, לא שיחקה בתכניות ובסדרות לילדים. גם לא ראיתם אותה על הבמה. היא עוסקת בעיקר בדיבוב, ממנו היא מתפרנסת, ולפני כשש שנים השתתפה בסדרה "הנוכלות" של אילן פלד ויעל פוליאקוב, ובהמשך בסדרת הילדים הפופולארית "רוני ותום", שיצר גיורא חמיצר.
הילדים של היום היו צופים בתכניות כמו "פרפר נחמד"?
"אני לא חושבת שהילדים של היום יראו את זה מרצונם, אלא אם כן ההורים שלהם יושיבו אותם לצפות. הם יותר בשטויות של הטיקטוק. לילדים של היום אין את אורך הרוח והסבלנות. הם חייבים את הסיפוק המיידי".
דודו זר מתגעגע לארץ
גם היום הישראלים לשעבר בלוס אנג'לס, שם הוא מתגורר בשלוש עשרה השנים האחרונות, מזהים את דודו זר, כוכב "תכנית הילדים "פרפר נחמד" של שנות השמונים וגיבור ילדותם. "עזבתי לשם כי לאשתי יש שלושה בנים וארבעה נכדים בארצות הברית", מספר זר. "גם בגילי, 77, הקריירה היא לא דבר פשוט. מעט אמנים בארץ חיים מהמקצוע הזה. בארצות הברית אני מופיע מדי פעם בערבי שירה בציבור לפני ישראלים צעירים ומבוגרים שזוכרים אותי ואוהבים אותי".
אתה מתגעגע לאותם ימים?
"אני מאוד מתגעגע לארץ ולימים ההם, בעיקר לאנשים שאינם. איבדנו לא מעט אנשים מהתוכנית – עוזי חיטמן, עופרה חזה, איציק גייר שהפעיל את שבי, ויוני חן שהפעיל את בץ. אני מתגעגע לכל מפעילי הבובות, המפעילים הכי מקצועיים שהיו פה מאז ומעולם. מאז הקורונה לא הייתי בארץ. אני כבר זקן והנסיעות האלה לא קלות לי.
"ידעתי שזאת תהיה תוכנית משמעותית. הושקעה בה המון מחשבה. על כל פרק עשינו חזרות ארבעה ימים, ואז צילמנו אותו במשך שמונה שעות. במציאות של היום אתה מצלם בארבע שעות לפחות שמונה תוכניות. כשהגיעו הפידבקים מהשטח, הבנתי שיש פה משהו שיישאר להרבה זמן".
אבל גם שילמת מחיר מקצועי על הזיהוי "כדודו מפרפר נחמד".
"ברור. ידוע שיש בתעשייה שלנו את עניין הטייפקאסט, ואצלי זה היה בולט, אבל אני לא ממורמר. הבנתי שאני צריך לחבק את זה שעד היום זוכרים אותי ואוהבים אותי".
"הרגשתי כמו איזו מדונה"
חני נחמיאס חייבת את ההצלחה הגדולה שלה לטלוויזיה החינוכית ולתכניות "החדר של חני" שרצה 12 שנים, "בלי סודות" ו"בסוד העניינים". "הצטרפתי לחינוכית מיד אחרי השחרור שלי מלהקת הנח"ל", היא אומרת. "חנן גולדבלט, הבמאי שלי בלהקה, המליץ עליי לאודישנים. ללא ספק כל מה שאני וכל מה שבנה אותי הייתה העשייה שלי בחינוכית. כל מחזות הזמר נולדו מזה. לא פלא, התכניות התחילו להיות משודרות, עם תשעים אחוזי רייטינג. לפני זה שיחקתי בקאמרי חמש שנים, אבל ברגע ש'בלי סודות' יצא מיד זיהו אותי עם עולם הילדים וכל ההצעות שקיבלתי היו הצגות ילדים, מחזות זמר לכל המשפחה ופסטיגלים".
התכנית הראשונה חקוקה אצלה במיוחד בזיכרון. "זאת התכנית הראשונה שצולמה בצבע בחינוכית", היא אומרת. "זאת הייתה תכנית לימודית לכיתה א', הביאו ניידות צבע. זה היה עתידני. התחלתי לצלם שם בגיל עשרים, ובגיל עשרים וחמש כבר הייתי אמא, והבן שלי למד עם 'בלי סודות'. הייתי יושבת איתו לשיעורים עם החוברות של התכנית.
"זאת לא הייתה כמובן תקופה של פלאפונים וסטוריז. אנשים לא יכולים להבין מה זה רייטינג של תשעים ומאה אחוז. היום אתה אנונימי ומחר כולם רוצים ממך חתימות. מיד התחילו הזמנות למופעים בכל במות הבידור, ביום העצמאות. בקיץ הייתי שורפת קניונים ופארקי מים. היה יום עצמאות אחד שהיה לי מסוק שלקח אותי ממקום למקום, ארבע הופעות ביום. הרגשתי כמו איזו מדונה".
מה אומרים לך במיוחד?
"אנשים בני תשעים גם אומרים לי גדלתי עלייך, כי התכניות האלה שודרו המון שנים, אז מבחינתם תמיד הייתי שם. הם לא זוכרים שהם ישבו עם הנכדים והנינים לראות אותה".
שבועיים חזרות לכל תכנית
בין השנים 1976-1981 נירה רבינוביץ' שיחקה בתוכנית הילדים "מה פתאום?". הילדים של אז והוריהם זכורים אותה במיוחד לצד הבובה קישקשתא, כמי ששוחחה ושיחקה איתו. שיר הפתיחה של הפינה שלה היה "כולכם שחקו נא איתי". שירים זכורים אחרים ששרה רבינוביץ' בתוכנית היו "מי שטוב לו ושמח", "אצא לי השוקה", "ארץ ישראל שלי" ואחרים.
"בזמנו בחרו את השחקנים לתכניות הילדים בטלוויזיה על פי המשחק שלהם בתיאטרון, ולא כמו היום, כשאתה קודם סטאר בטלוויזיה ואז לוקחים אותך לתיאטרון", אומרת רבינוביץ' (82). "שיחקתי אז בתיאטרון הקאמרי חתול מדבר בהצגת הילדים 'הרפתקה בקרקס', שהייתה הצלחה גדולה. כשבטלוויזיה חיפשו מישהי שתעשה את הפינה של שירי משחק והפעלה ב'קישקשתא', הם באו לתיאטרון, התלהבו ושאלו אם אסכים לעשות את זה".
ונהנית מזה מאוד.
"ילדים ביקשו ממני חתימות. חברת התקליטים הוציאה גם גלויות צבעוניות שילדים היו מקבלים. הופעתי אז בפסטיבל שירי הילדים, בשירוויזיון ובפסטיגל וחרשתי את הארץ בהופעות לילדים. עד היום הילדים של 'קישקשתא', שהם כבר אבות לילדים, מראים לילדים שלהם את התכניות ביוטיוב כדי להנחיל להם את מה שהם גדלו עליו. עד היום אנשים מזהים וניגשים אליי כי אני באמת אוהבת ילדים. הופעתי גם אז בפני ילדים בבית חולים. אני פוגשת אנשים שאומרים לי, 'אני זוכר שכשהייתי בן חמש ועברתי ניתוח, באת לבקר אותי".
מה היה סוד ההצלחה שלך?
"התייחסנו ברצינות רבה לכל תכנית כאילו שאנחנו עומדים להעלות אותה על הבמה. השחקנים למדו בעל פה את הטקסטים, ועשינו שבועיים חזרות יום יום על תכנית של עשרים דקות. הייתי מסתכלת לעדשה של המצלמה כאילו אני מדברת ללב של הילד. זה היה סוג אחר של דיבור - מאוד ישיר ואינטימי. העברית הייתה מאוד תקנית. מכיוון שהיה אז רק ערוץ אחד, הקרינו את זה בבוקר בבית הספר, וכשהילדים חזרו הביתה שוב היה להם את אותן תכניות בשידור חוזר. הבאתי ל'קשקשתא' הרבה שירים מגן הילדים שלי, ומתוך השירים האלה יצאו אחר כך שני תקליטים של שירי משחק והפעלה שהיו בכל בית. עד היום גננות משתמשות באותם שירים".
את עדיין משחקת?
"כשמציעים לי. גמרנו לצלם עכשיו סרט מאוד יפה ששולי רנד כתב לו את התסריט. במקביל תמיד עסקתי ברפואה סינית וגם שיחקתי בתיאטרון. אני גם עובדת בבית החולים בילינסון בטיפול בחולי סרטן".
"יש לכם שלאגר היסטרי"
יותר מארבעים שנה עברו מאז ש"קרובים קרובים", אותה כתבו אפרים סידון וב. מיכאל וביים יצחק שאולי, שודרה, והיא עדיין חקוקה בתודעה הישראלית כאחת הסדרות האהובות שנולדו כאן. "ב. מיכאל ואני ישבנו בבית קפה בירושלים ופתאום מישהו אמר, 'יש לכם טלפון'", מספר סידון. "ניגשתי לטלפון ומישהו במבטא הכי פולני שאפשר החל לדבר", חוזר סידון להיכרות הראשונה עם רישה טירמן, שהפיקה גם את "זהו זה". "אמרתי, 'טוביה, די!' וסגרתי. צלצלו עוד פעם, וב. מיכאל התחיל לצעוק, 'טוביה די' וסגר. רק בפעם השלישית ענינו.
"זאת הייתה רישה. היא הייתה האישה הכי מצחיקה שאני מכיר. היא הגיעה מהטלוויזיה הפולנית, שעם כל הכבוד זה לא הבי.בי.סי, ודיברה עברית משובשת. היא הייתה נכנסת למזנון שואלת, 'חומוס ישנו?' היינו צריכים לעשות פעם אמבוש, אז היא אמרה, 'כל אלה שמשתתפים בממבוש, לשכב בממבוש'".
מתי הבנתם שיש לכם שלאגר היסטרי?
"שלחו למיכאל אוהד מעיתון 'הארץ' קלטת כדי שיכתבו על זה ביקורת. הוא הזמין את ב. מיכאל ואותי אליו הביתה ואמר, אתם יודעים שיש לכם שלאגר היסטרי ביד?' אמרנו: 'זהו זה?' והוא אמר, 'לא, 'קרובים קרובים'. לא ידענו אפילו שהוא ראה את זה. הוא אמר, 'מי לימד אתכם לכתוב סדרות מצחיקות כאלה?'". ¿
שרי צוריאל: "בטלוויזיה החינוכית חיפשו שחקן נמוך שיוכל להיכנס לבובה של קיפי ובמקום זה קיבלו בחורה לא נמוכה במיוחד בגובה 1.74 מטרים"
חני נחמיאס: "התחלתי לצלם שם בגיל עשרים, ובגיל עשרים וחמש כבר הייתי אמא, והבן שלי למד עם 'בלי סודות'. הייתי יושבת איתו לשיעורים עם החוברות של התכנית"
נירה רבינוביץ': "עד היום הילדים של 'קישקשתא', שהם כבר אבות לילדים, מראים לילדים שלהם את התכניות ביוטיוב כדי להנחיל להם את מה שהם גדלו עליו"
ציפי מור: "התכנית שודרה גם בכל כך הרבה שידורים חוזרים, שלא היה אז ילד שלא צפה בה. אני מאמינה שגם היום צופים בה ביוטיוב"
