כשאני שומע את המושג "החינוכית", אני חוזר אל הסלון של בית הוריי. עבורי, ועבור דורות של ישראלים, הטלוויזיה החינוכית, אז בשחור-לבן, מעולם לא הייתה רק מכשיר בפינה. היא הייתה חלון פתוח ליצירה, לשפה ולערכים שמעצבים אותנו עד היום. ציון 60 שנה לטלוויזיה החינוכית ו-90 שנה לשידור הציבורי בישראל, הוא הזדמנות להוקיר את מקומה של היצירה הציבורית בעיצוב זהותנו המשותפת.
כילד שגדל בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות, אני זוכר את הקסם של ״סמי וסוסו״ המופלאים, לצד תכנים היסטוריים מעשירים ומרתקים. כאבא לילדים שגדלו בשנות ה-90, "פרפר נחמד" ו"רחוב סומסום" הפכו שם נרדף לזמן איכות של הורים וילדים. התכניות הללו, כחלק מהשידור הציבורי כולו, לא היו סתם אנקדוטה תרבותית או בידור, הן לימדו אותנו מהי ישראליות. הן יצרו שפה משותפת שחיברה בין כל קצוות העם. בין בני קיבוץ לבני העיר, בין הורים לילדים, בין עולים לוותיקים ובין יהודים לערבים. השידור הציבורי נתן לנו כלי לספר את הסיפור שלנו יחד, כישראלים.
בזמן מלחמה, היצירה היא העוגן שלנו. היא אינה מותרות, אלא תנאי לחוסן לאומי. כשהכל סביב מתערער, היא מעניקה לילדינו מקלט של שפיות, מנחמת אותנו בסיפורים המוכרים ומזכירה לנו מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. מסך הטלוויזיה הגדול כבר מזמן הפך למסכים קטנים רבים, אולם היצירה המקומית מתמידה ביכולתה להאיר, לאחד ולהפיח תקווה גם ברגעים הקשים.
ובתוך כל זאת, "כאן" תאגיד השידור הישראלי תופס מקום משמעותי. התאגיד, הבית המודרני של החינוכית, מוכיח ששידור ציבורי חזק ואיכותי הוא נכס לאומי. מסדרות כמו: קופה ראשית, שום פלפל ושמן זית, מקום שמח, כל האימהות משקרות ועד לשידורי האירוויזיון ועוד.
״כאן חינוכית״ ממשיכה את השושלת המפוארת עם תכנים חדשניים, אינטליגנטיים ורגישים, שמצליחים לדבר לילדי ישראל היום, באותה רלוונטיות שבה דיברו לדורות הקודמים קישקשתא, או רגע עם דודלי. תכנים אלה מוסיפים לייצר שפה וחוויה משותפת, שמעצבות קומה חדשה, של ישראליות מעודכנת.
אני מברך את "ידיעות אחרונות" על הגיליון המיוחד הזה. מי ייתן ונמשיך ליצור, לצפות ולגדול יחד כחברה חזקה ויוצרת עוד שנים רבות. חג פסח שמח לכל בית ישראל!
