מר גורן עזבה את ישראל בגיל 15 ומדברת גרמנית שוטפת. טל פיינגזיכט שיחקה בשכונה עם בנים ובהמשך בקולג' בארה"ב. ויטל כץ עברה בגיל שבע לקנדה. שלושה סיפורים שהתכנסו לנקודה אחת – מיינץ. שם, בלב הליגה השנייה בכדורגל הנשים בגרמניה, הן הקימו מושבה ישראלית.
להיות לגיונרית הוא חלום של כל שחקנית, אך בכדורגל הנשים בישראל זה עדיין יקום מקביל. בעוד שבאירופה הענף נהנה מחשיפה, השקעה ומעמד, אצלנו הן נאבקות על הכרה, תנאים ושכר הולם. רבות משחקות מאהבה, משלבות עבודה במקביל, ורק מעטות זוכות להגיע לבמה הגדולה.
מתוך המציאות הזו, שלוש ישראליות עשו את הצעד הבא ושברו יחד תקרת זכוכית. "הייתי מתרוצצת אחרי כדורים מגיל ארבע", מספרת פיינגזיכט (24), שגדלה בקיבוץ גבעת ברנר. "שיחקתי בפ"ת ובמכבי רחובות עם בנים, עם לא מעט הרמות גבה, אבל זה רק שיפר אותי". בהמשך שיחקה בווינגייט, בתקופת הצבא באס"א ת"א, ולאחר מכן עברה למכללות בארה"ב, שם למדה שיווק.
להתחיל מאפס
כאמור, הקריירה שלהן התחילה במדינה שבה כדורגל הנשים אינו מושקע. התנאים היו בסיסיים, הן נדדו בין מועדונים ונאלצו לוותר על שגרה רגילה וחיי חברה – דרך מורכבת שעיצבה את מי שהן היום. "נולדתי עם כדור. בגיל ארבע כבר התחלתי לבעוט בכדור. תמיד רציתי לשחק, גם אם הבנים היו גדולים או חזקים ממני", מספרת כץ (26), שעשתה מסלול קריירה בינלאומי מרשים – בקנדה, בגלזגו ובבראגה הפורטוגלית. בעונת 2023/24 חזרה לישראל ושיחקה בקריית-גת, ומשם המשיכה לגרמניה.
אצל גורן (18), שגדלה בקיבוץ צרעה, המסלול היה קצר יותר: "אני משחקת בגרמניה מאז שאני בת 15, שנתיים במיינץ. שיחקתי ארבע שנים עם בנים כשהייתי קטנה, עונה בקטמון ועוד שלוש עונות באס"א ת"א".
הבונדסליגה השנייה בגרמניה נחשבת לתחרותית, עם קצב גבוה ופיזיות, ובכלל כדורגל הנשים בגרמניה הוא מהמתקדמים בעולם – עם השקעה, קהל ותשתיות ברמות הגבוהות ביותר.
גורן הגיעה כאמור ראשונה והפכה לעוגן עם גרמנית שוטפת. כץ ופיינגזיכט למדו גם הן את השפה והשתלבו. "הגעתי ולמדתי גרמנית תוך חמישה חודשים. האימונים היו בגרמנית ובהתחלה אפילו הרסתי כמה תרגילים. היה לי חשוב להבין את השפה מתוך כבוד, כי הגרמנים מאוד מעריכים את זה", מספרת פיינגזיכט. "תמר פה מגיל 15, ואני זוכרת שהתחילה לדבר גרמנית לידי ואני עם לסת פעורה. להגיע למדינה כזו בגיל כזה בלי לדעת את השפה, עכשיו אני מבינה איזה קושי זה".
גורן: "מאז שאני קטנה זו הייתה המטרה שלי, לצאת לחו"ל. הגעתי לפה, נכנסתי לבית ספר ולמדתי את השפה – והכל הפך לפשוט יותר. קיבלו אותי ממש טוב, וככל שהוכחתי את עצמי מבחינת הכדורגל, הצלחתי להשתלב. בגלל שהייתי כל כך צעירה, לא חשבתי יותר מדי על הקשיים – הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל".
"20 אלף כרטיסים"
המעבר שלהן למיינץ לא היה רק שינוי כתובת, אלא גם קפיצה משמעותית ברמה – עם הבדלים שמורגשים כמעט בכל היבט. "מיינץ זה מועדון אדיר. יש מגרשים, אצטדיון וחדר כושר ברמה שלא רגילים אליה בארץ. זה קצב ושפה אחרים ממה שהכרתי. גם בליגה השנייה יש קהל. לקראת המשחק שלנו מול שטוטגרט קנו 20 אלף כרטיסים, דבר שלא חוויתי. גרמניה היא מדינת כדורגל נשים מאוד חזקה", מציינת פיינגזיכט.
כץ מוסיפה: "הכדורגל הגרמני מאוד אגרסיבי ויש הרבה ריצות, מה שבהתחלה הקשה עליי להסתגל, אבל עם הזמן הרגשתי שאני משתפרת. במיינץ אנחנו כמו משפחה – תומכות ועוזרות אחת לשנייה". גורן: "החיים בגרמניה שונים מהארץ – התרבות ומזג האוויר. יש לנו חיבור טוב, חברויות בספורט הן עמוקות – מבינות אחת את השנייה גם בלי מילים".
אבל החלום האירופי לא תמיד נוצץ כפי שהוא נראה מבחוץ. "הופתעתי לרעה מהשכר, כי בארץ הרווחתי יותר", מגלה פיינגזיכט. "ידעתי שזה ויתור שאני עושה, אבל זו רק עוד נקודה בדרך. אני מתרכזת בהתקדמות שלי. בליגה הראשונה הסכומים כבר אחרים לגמרי". גם גורן מתייחסת לכך: "אני יודעת מחברות שמרוויחים יותר בארץ. כל אחת בוחרת ללכת אחרי המטרות שלה ולראות כמה רחוק היא יכולה להגיע".
מחיר החלום
לצד ההתקדמות המקצועית, יש גם מחיר אישי. המרחק מהבית, מהמשפחה ומהחברים מורגש ביום-יום – במיוחד בתקופות מורכבות. מאז 7 באוקטובר, כשהמציאות בישראל הפכה קשה ורגישה מתמיד, הגעגועים רק התעצמו.
"אני כבר חמש שנים משחקת כדורגל מקצועני, ולפספס ימי הולדת ורגעים מיוחדים זה לא קל", אומרת כץ. "אבל אני הולכת אחרי החלום שלי – ועם זה מגיעים גם ויתורים".
פיינגזיכט: "במועדון עוטפים אותנו, וזה אומר הרבה על מיינץ – במיוחד בתקופה כזו".
"כשהגעתי הכרתי את בית חב"ד פה, ומאז הם כמו משפחה", משתפת גורן. "דרכם אני חוגגת חגים וזה נותן תחושת בית. לצערי המשפחה שלי הייתה אמורה להגיע ליום ההולדת שלי, אבל המלחמה ביטלה את זה".
ובתוך כל זה, יש גם רגעים שמזכירים בדיוק למה הכל שווה – הזכות ללבוש את מדי הנבחרת. "זו רמת התרגשות אחרת לייצג את המדינה, יש לי צמרמורת מלדבר על זה", אומרת פיינגזיכט.
"אני עושה את זה בשביל המדינה, בשביל החיילים, בשביל הבית שלי. אני מאוד גאה ללבוש את החולצה", מוסיפה כץ. "זה משהו מאוד מרגש. כשאת עם המדים, את מקבלת בוסט של כוח", מסכמת גורן.
לדור הצעיר שחולם ללכת בעקבותיהן יש להן מסר ברור: הדרך להצלחה אינה פשוטה – אבל אפשרית. "אם את באמת רוצה משהו, את צריכה לעבוד קשה בשביל זה. כשאת מוצאת משהו שאת אוהבת ומוכנה לתת בשבילו הכל – זה יוביל אותך להצלחה", אומרת כץ. "לחלום הכי רחוק, להציב מטרה ולהאמין בעצמך שאת תשיגי אותה", מוסיפה גורן.
"תנסו. תלכו בדרכים שלא הלכו בהן קודם. כדורגל הוא הרבה יותר ממשחק – והוא יכול לשנות חיים", מסכמת פיינגזיכט.
מהמגרשים הקטנים בישראל ועד לדשא בגרמניה, דרך ויתורים, מרחקים ואתגרים – הן לא רק הגשימו חלום אישי, אלא יצרו יחד סיפור על נחישות, זהות ודרך. בין אימון למשחק, בין געגוע לגאווה – שלוש ישראליות, קבוצה אחת, ולב שפועם בכחול-לבן גם הרחק מהבית.
