למה לקרוא על מלחמות ישראל מפעם כשיש לנו אחת טרייה משלנו כאן. אין פטור מזה כרגע? אבל אסף ענברי הנפלא יודע לתפור סיפורים בתפרים עדינים וגורם לכך שאי אפשר להניח את הספר הזה מהיד. מה עוד שאלה נתן אלתרמן ועמוס עוז שהוא כותב עליהם. לא משהו שקורה כל יום או שכדאי לפספס.
אז קצת על נתן שנולד בורשה בשנת 1910, וקצת על עמוס, הצעיר ממנו, שנולד בירושלים בשנת 1939. וביניהם בן גוריון, לבון ואשכול ואירועים מכוננים כמו ״עסק הביש״ שתמיד שמענו עליהם, אבל כשקוראים עליהם בין הדפים של ענברי זה מרגיש קצת אחרת.
בבסיס הספר הטרגדיה של כולנו, שאקטואלית לישראל שאחרי ששת הימים וגם לישראל מוכת הטילים של היום, החיים שלנו לצד העם האחר. לשני הענקיים האלה יש דעות שונות, האחד נאחז בישראל השלמה, והשני מוכן לותר על ההיסטוריה ״רק דברו על איך יוצאים מזה״. שניהם אמנים נפלאים שכבר זכו למעמד. אלתרמן כמשורר לאומי עם ״כוכבים בחוץ״, ועוז כאחד מבכירי הסופרים שלנו שכתב את ״מיכאל שלי״, והפך לחלק מהקאנון הלאומי.
אבל הם גם אנשים פוליטיים שמלכלכים את הידיים ולא מסתפקים באמנות שלהם. הם פועלים מתוך אהבת הארץ, כל אחד לפי דעותיו.
"אז מה משמעות הניצחון הזה בעיניך? נשאל עמוס עוז בראיון אחרי מלחמת ששת הימים בואכה מלחמת ההתשה. והוא עונה: "בשבילי יש לו רק משמעות אחת, והיא: שהקרובים לי ביותר והקרובים לי פחות, עמי וארצי ניצלו מההרס... יש דבר אחד קדוש בעיני: חיי אנשים וחירותם". אלתרמן עונה לו בכעס בטורו השבועי: "המלחמה נמשכת לא מפני שמישהו בישראל אינו רוצה בשלום, או מפני שאנחנו מקדשים אבנים וכתלים ושטחים. לא בשל כך התחילה המלחמה ולא בשל כך היא נמשכת". והויכוח נמשך עד היום.
• נתן ועמוס. מאת אסף ענברי. הוצאת ידיעות אחרונות
