ניצחון מוחלש
בזמן שכל העיניים על איראן, שווה להעיף מבט דווקא על עזה. שם הרי הכל התחיל. במערכת הביטחון מדברים על קיפאון מובן בגזרה הזאת, על הקו הצהוב, אבל בעזה, כבר למדנו, אין באמת ואקום. כשהקשב הצה"לי מופנה מזרחה, באופן אולי בלתי נמנע, חמאס מקבל אוויר יקר.
תמונות חדשות שמגיעות מהרצועה בימים האחרונים מראות שהסרטים הירוקים הזכורים לכל ישראלי חזרו להתנוסס דרך קבע על חמושי הזרוע הצבאית. חמאס מהדק את השליטה באוכלוסייה ואת הנוכחות ברחובות. השלב השני של תוכנית טראמפ, עם ההבטחות לפרק את חמאס בדרך הקלה או הקשה, הועבר להמתנה.
5 צפייה בגלריה
נתניהו וברנע. גורם שנחשף למצגת שהציג ראש המוסד לאמריקאים טוען שלא הייתה בו התחייבות להפלת המשטר | צילום: קובי גדעון, לע"מ
זה לקח חשוב למערכה באיראן ולתיאום ציפיות עם הציבור ועם המציאות: ישראל הכתה את חמאס במשך שנתיים באופן חסר תקדים. עזה נחרשה על ידי הדחפורים של צה"ל. כמעט כל ראשי ארגון הטרור חוסלו, ואיתם עשרות אלפי מחבלים. שטח הרצועה התכווץ בחצי, כוח הרקטות הושמד כליל, חלק גדול מהמנהרות נחשפו ופוצצו. אבל אחרי כל אלה, יעד־העל של המערכה לא הושג: חמאס נותר בשלטון. הארגון שכבש את קיבוצי העוטף ב־7 באוקטובר החליף דם ושיטות פעולה, אבל שרד.
התרחיש הגרוע הוא שכפול של הדפוס באיראן. לכאורה, זו מערכה מסוג אחר לגמרי. ישראל הפתיעה ולא הופתעה. המתקפה מנוהלת עם עליונות מהאוויר, ולא מעמדת נחיתות בבוץ של עזה. אבל גם כאן השאלה היא מה היעד: איראן אכן הוכתה כפי שלא הוכתה מעולם. התעשייה הצבאית שלה נפגעה קשות, רבים מבכיריה חוסלו, גם תוכנית הגרעין שלה הותקפה. אבל אם השלטון ישרוד, המחיר התודעתי יהיה כבד. ואם ישרוד כשהוא אוחז באורניום המועשר, בכלל יהיה קשה לטעון לניצחון, בטח לא מוחלט. הצבת היעדים השאפתנית בפתח המערכה עשויה לתת לאיראנים מתנה אדירה בתמונת הסיום: היכולת להישאר על הרגליים, כולל כוח אש אפקטיבי לשטחנו ולחץ כלכלי כבד באמצעות מצרי הורמוז, תאפיל על כל ההישגים הצבאיים הכבירים של ישראל. אם הוחלף חמינאי בן 86 בחמינאי בן 56, ואפילו אם מוג'תבא יומר שוב בקאליבאף, במודל ונצואלה של טראמפ, זה יהיה רחוק מאוד מהתקוות, וגם מההערכות המקוריות בירושלים.
מורידים פרופיל
למרות אווירת הסיום שטראמפ מנסה להשרות, ואפילו אם האש האמריקאית תיעצר, מוקדם לסכם את המערכה. בפרספקטיבה ארוכת טווח, גם נפילה של המשטר בעוד כמה חודשים, תיזכר כתוצאה של המתקפה האמריקאית־ישראלית. גורמי ביטחון בישראל משוכנעים שיש קשר הדוק בין גל המחאות של ינואר, שדוכא באכזריות, לבין הנזק שהמשטר ספג בעם כלביא. חצי שנה היא הרף עין במונחים היסטוריים. גם אם האש תיעצר, האפקט עוד עשוי להתגלגל.
ובכל זאת, הכתבה ב"הניו יורק טיימס", שלפיה נתניהו מאוכזב מאי־התגשמותן של הערכות ראש המוסד כי המשטר ייפול במהירות, היא רגע חשוב בהבנת הסנטימנט בצמרת. יש תיאוריות שונות במערכת הפוליטית מי עומד מאחורי אותו תדרוך, בניסיון להרחיק את עצמו מהאחריות ולהפיל את התיק על מישהו אחר – בין אם זה נתניהו על ברנע, אמ"ן על חשבון המוסד, או טראמפ מול ישראל – מה שחשוב זה שבאפו של מישהו מהשחקנים המרכזיים כבר עלה ריחו החמוץ של הכישלון.
לגופן של הטענות אגב, גורם שנחשף למצגת שהציג ראש המוסד לאמריקאים טוען בתוקף שלא היו בה התחייבויות כאלה. הוא מפנה לנאום הפומבי של טראמפ בראשית המערכה, שם דובר על התקוממות עממית אחרי ההפצצות, לא תחת אש. גם לברנע עצמו, מן הסתם, תהיה הזדמנות להתייחס לכך אחרי המלחמה. במערכה הקודמת המוסד פירסם תיעוד של לוחמיו על אדמת איראן, הפעם, אולי בצדק, הוא שומר על פרופיל נמוך יותר.
עדות נוספות לסקפטיות בישראל ביחס להפלת המשטר אפשר לראות ביישור הקו של יריבי נתניהו עם מטרות המלחמה שהוא הגדיר בימים הראשונים. לא במקרה לפיד משנן אותן בכל הזדמנות, באופן שמחשק את הגורמים המדיניים שמנמיכים עכשיו ציפיות. התמיכה האופוזיציונית הבלתי מסויגת בפתיחת המערכה הופכת לרף שיקשה לסגת ממנו בלי מחיר.
זיו ומדון
על ציר ירושלים־וושינגטון התחוללה השבוע עוד דרמה, שלא קשורה למלחמה באיראן. פרסום הציטוטים של דוברו וראש הסגל של נתניהו זיו אגמון (חשיפה של עמית סגל בחדשות 12) תפס את בני הזוג נתניהו בשני צידיו של האוקיינוס. אגמון עובד בשירותו של ראש הממשלה, אבל בלשכה נחשב בעיקר כאיש אמונה של רעייתו. זו אולי הסיבה שיממה שלמה חלפה בלי שנתניהו הגיב לטקסטים השערורייתיים שיוחסו לאיש החזק ביותר בסביבתו בתקופה האחרונה; או לפחות היה החזק ביותר עד הקאמבק של אוריך.
מבלי להיכנס לשאלת המקורות לחומר, קשה שלא לראות את הקשר בין שובו של האחד לנפילתו של האחר. אגמון צבר במהירות כוח רב, בעיקר בגלל הוואקום שנוצר בלשכה הרגישה ביותר במדינה בהיעדרו של אוריך. הדובר שהפך לראש הסגל השיג לא רק עוצמה רבה בתוך זמן קצר, אלא גם שורה ארוכה של יריבים שחיכו לו בפינה. חלקם בתוך הלשכה, אחרים בצמרת הקואליציה. זה מסביר, יחד עם האופי המכוער של הטקסטים, בדגש על ההקשר העדתי, את המהירות והקלות שבהן שרים בכירים בליכוד וראשי המפלגות בגוש של נתניהו קראו לו לפטר את הדובר. הטקסטים המגעילים שיוחסו לאגמון מחווירים לעומת המעשים החמורים שבהם אוריך חשוד, בדגש על קבלת הכסף מקטאר, אבל הוא זכה לגב מהמפלגה: בליכוד עבודה בשירות ממשלת קטאר חמורה פחות מפקפוק מילולי קל בראש ממשלת ישראל.
בסוף אגמון התפטר בעצמו, חוסך מנתניהו את הדילמה כיצד לנהוג בו. בלשכה מספרים שעוד קודם הוא בדק תפקידים שאליהם רצה להשתדרג. רמז לכך אפשר למצוא אולי בסוף הודעת הפרישה שלו: שישמש "כשגריר" של המדינה בכל מקום. לנוכח הנסיבות קשה להאמין שיזכה לאותו מצנח זהב של קודמיו, כולל ברוורמן שעוד לא ויתר על לונדון למרות החשדות נגדו בפרשת הפגישה הלילית. אבל חוץ מהקרבה לגברת נתניהו, אולי גם הידע הטרי שצבר בתקופת המלחמה ישכנע את נתניהו שלא להשאיר אותו מריר.
זה מותיר את סביבת ראש הממשלה דלילה מאי פעם. נכון לעכשיו אין ראש סגל, אין דובר, אין ראש מל"ל, המזכיר הצבאי בחפיפה להיות ראש המוסד, מנכ"ל משרד רה"מ הוא ממלא מקום, אין ראש מערך הסברה לאומי, אין מנהל לשכת עיתונות ממשלתית. אדם שביקר בלשכה במהלך המלחמה חזר מופתע מהשקט. פשוט אין אנשים.
אגב הנסיעה של שרה נתניהו לכנס נשות מנהיגים באירוח מלאניה טראמפ, שווה להזכיר שלכאורה, הזוג טראמפ עוד עשוי להגיע לכאן ביום העצמאות. נשיא ארצות־הברית הרי עודכן שזכה בפרס ישראל. על הדרך עלתה היוזמה שגם ידליק משואה בטקס המשואות. אצל שרה נתניהו סדר הכיבודים הפוך: ההצעה שתשיא משואה נראתה בהתחלה כמו שליפה זולה של ח"כ גואטה מהליכוד, אבל מירי רגב השוותה והעלתה: לא רק משואה, היא גם בעד פרס ישראל לגברת. מה שטוב לטראמפ טוב לשרה. אוריך, אגב, לעג בשבוע שעבר בטוויטר לרעיון המשואה: "לא כל הטרלה של ח"כ בפריימריז בליכוד ראויה לכותרת". הוא צודק. אבל מחק. גורמים אחרים בלשכה כנראה כבר לחשו באוזן הנכונה שבעיניהם זה דווקא רעיון נפלא. גם ליועץ הוותיק ששב מהגלות יש מגבלות כוח.
פגרה וברח
שבוע פוליטי של העברת תקציב הוא המאני־טיים של כנסת רגילה. העברת תקציב חצי שנה לפני מועד הבחירות נחשבת כמעט בדיונית: בדרך כלל מקובל שתקציב אחרון לקדנציה ממילא לא עובר, כי כולם כבר עמוק בקמפיין. אבל דווקא הקואליציה המפורקת של נתניהו, זו של הרפורמה המשפטית ושל 7 באוקטובר, מעבירה תקציב רביעי. או תשיעי, אם סופרים את תיקוני התקציב במהלך שנות המלחמה. זו ממשלה לכאורה בלי רוב פרלמנטרי, אבל התקציב הוא מה שמדביק את השברים. גם המלחמה עזרה כמובן. האופוזיציה ויתרה על אחד משני ימי הדיונים כדי לא למשוך זמן תחת אזעקות. ביום ראשון בערב זה יהיה קצר וממוקד.
סערה, אם כבר, תהיה סביב חוק עונש מוות למחבלים, שיעלה במליאה ביום שני. נתניהו הפעיל לחץ והחוק רוכך לעומת הנוסח המקורי והנוקשה של בן גביר. השאלה המעניינת היא האם ראש הממשלה עצמו יופיע במליאה כדי להרים את ידו בעד. יש לו תירוץ טוב להיעדר: דיונים ביטחוניים דחופים בעניין המלחמה, בטח כשיש רוב גם בלעדיו. אבל כשיהדות התורה מתכוונת להצביע נגד, וגם ליברמן מתנה את תמיכת מפלגתו בשאלה האם נתניהו יתייצב, זה עשוי להפוך מעניין יותר. אחרי זה תצא הכנסת לחופשת הפסח.
בהנהלת הקואליציה רצו פגרה ארוכה, עד סוף מאי. החרדים ביקשו לקצר. הזדמנות אחרונה לנסות להעביר בכל זאת את חוק הגיוס, ולו למראית עין. לכן הכנסת תחזור לעבוד אחרי 40 יום. קצת לאחר ל"ג בעומר.
אגב, התקווה החרדית להעלות שוב את חוק הגיוס נשענת גם על מסמך מעניין שהוגש השבוע לבג"ץ. בתגובה לעתירה של תנועת "ישראל חופשית" נגד הארכת הוראת השעה שמאפשרת לחרדים מסלולי שירות אזרחי, צורף מכתב של מזכיר הממשלה יוסי פוקס שבו הוא כותב לבית המשפט שהחוק לא הוקפא, אלא רק לימי המלחמה בלבד. למי מספרים את האמת? במקרה הזה אפשר להעריך שדווקא הציבור קיבל תמונה מדויקת יותר מהפרשנות הפוליטית שהוצגה לבית המשפט.
בינתיים באופוזיציה אין כל חדש. רק הרבה זמן פנוי. לפיד נזעק השבוע להכחיש האשמה חמורה: הייתכן שיש סדק בחרם שלו על נתניהו? עקיבא נוביק פירסם מאמר ב"הארץ" שבו זיהה נכונות של לפיד לממשלת אחדות. ראש האופוזיציה הכחיש בזעם. המאמר שפירסם בתגובה עקץ במקביל את בנט, איזנקוט וגנץ. גנץ ענה בטקסט משלו. באורך של מאמר נפרד. בזמן שאלו מתכתבים בנחת, יאיר גולן הוקלט תוקף את לפיד, שצייץ נגדו בחזרה. כל אחד מהם מוכן לנמק באריכות את יתרונו על חבריו, אבל התמונה הקבוצתית לא מחמיאה: נתניהו מצולם כשהוא מתעסק במלחמה, האופוזיציה מתעסקת במלחמה הפנימית.
