מתי המלחמה תיגמר? השאלה שנשאלת אין-ספור פעמים ביום מנסה לענות על סוגייה גדולה יותר: מתי נזכה לחיות חיים נורמליים. ללא אזעקות, ללא פחד מוות, עם מסגרות מתפקדות כמו עבודה, טיסות או לימודים. חיים.
אבל על איזו מלחמה מדברים בעצם? המערכה מול איראן? המלחמה בלבנון? הכוחות שנמצאים בעזה (בזמן שחמאס מתחמש מחדש ומחזיק את מרכז הרצועה)? הניסיון לחלק את התקופה הקשה הזו למיני-מלחמות, שלכל אחת יש שם משלה וספירת ימים משלה ויעדים משלה, הוא אשליה אופטית. מלחמת 12 הימים של עם כלביא לא שונה במהותה מהמערכה הנוכחית. המלחמה בלבנון כרגע לא שונה מהמלחמה בלבנון עד לפני כמה חודשים. ועזה נשארה עזה. ישראל למעלה מ-900 יום במלחמה, אבל השפה היא כלי רב-עוצמה ליצירת המניפולציה הזו.
זה נכון גם בעיוות תחושת הזמן, אבל גם בהכשלת השפה מלתאר את המציאות כפי שהיא. הבריחה לתיאורים חסרי משמעות או מילים מפוצצות היא בלתי נסבלת בייחוד בשל הפער בין הדיבור – למעשה. גבול השפה הוא גבול התודעה שלנו, וכשאנחנו משחקים איתה – אנחנו מטשטשים את מה שלא נוח לנו, או יותר נכון למנהיגים שלנו.
*
הדוגמאות רבות. שמונה חודשים אחרי עם כלביא הגיע מבצע שאגת הארי והשיב לחיינו את מלך החיות. ימים ספורים לאחר מכן, מתברר שגם המערכה הצפונית מול חיזבאללה קיבלה שם משלה – כתר הארי. השם, שכבר נכנס לשימוש מסוים בצה"ל, נגנז די מהר ולא "הושק" לציבור. גם בצבא הבינו שמיתוג נוסף, בטח באמצעות דימויים מרוטים, כבר לא כל כך מרשים את הציבור.
אם כבר – להפך. זה מעצבן. הלביאות מוכנות לחזור מחר להיות סתם נשים שמנסות לחיות את חייהן, עם של אריות לא צריך מחמאות כשהוא רץ בפעם האלף למקלט, ולפי כמות המילים הנרדפות למילה "אריה" בעברית, כנראה נקבל את אותה מנה לעוסה בהגשה קצת שונה שוב ושוב ושוב.
הלקסיקון של המערכה הנוכחית פועל באופן אקטיבי לייצר סטריליות של המלחמה. כך זכינו להמשגות כמו "פצצונת" לתיאור טיל בליסטי רב-עוצמה, "רסיסים" לחלקי מתכת עצומים שנופלים מהשמיים, "האירוע נגמר" בשביל לתאר סיום של מתקפה אלימה, "מלחמת פרימיום" כנזיפה בציבור שלא הכי נלהב מהמצב, ואפילו המשפט המשונה "אנשינו עוברים על המערכות ומזכים את השמיים" מפי מסביר פיקוד העורף, בשידור חי, שמעיד עד כמה מילים איבדו את משמעותן.
טשטוש האמת נוכח לכל אורך שדרת המנהיגות. כשכוח צה"ל נכנס ללבנון, המג"ד עושה את תפקידו: הוא מכניס בחיילים רבאק. הוא צריך אותם יסודיים, רציניים, ממושמעים, אז הוא מדגיש את גודל השעה. "אנחנו כותבים את הפרק האחרון בספר", הבטיח לחייליו אחד המפקדים בסרטון שהפך לוויראלי. זה לא נכון. גם בצבא מבינים שהמערכה הביטחונית שאנחנו בתוכה היא ארוכה וסיזיפית, ובעיקר חסרת ודאות.
זה לא הפרק האחרון ולא כפסע, גם בעזה, גם בלבנון, מסתמן שגם באיראן. זהו מהלך שדורש אורך נשימה, כוחות רבים והתגייסות בחזית ובעורף לאורך זמן. בין "מלחמת נצח" ל"ניצחון המוחלט" שוכנת המציאות, והיא, כמו תמיד – מסובכת. אבל אין למציאות הזו שיקוף אמיתי. מלחמות, צודקות ככל שיהיו, חייבות תשתית אזרחית מפותחת והתגייסות מדינתית בכל התחומים. דברי רהב והבטחות סרק לא יחליפו מדיניות, תכנון ומקצועיות.
ראש הממשלה מרבה לדבר על הערצתו לצ'רצ'יל, מי שבחר לומר אמת לעמו כשהבטיח "דם, עמל, דמעות ויזע". ואצלנו? הפער בין הדיבורים למעשים בלתי נתפס. בעוד שמדברים על דור הניצחון, אותו דור מצומק נדרש להקריב בענק אבל לא מקבל את הגיבוי או התנאים להצליח ממי ששלח אותו למשימה.
בזמן שמדברים על ימים היסטוריים, בכנסת מקבלים החלטות סקטוריאליות שלא יעלו על הדעת כשהאזרחים ספונים במקלטים. הדימויים הפכו לחזות הכל, והחליפו את מה שנדרש במנהיגות: מעשים. קבלת החלטות קשות. צמצום משברים והתמקדות בבניית חוסן לאומי.
*
אם נסיט לרגע את וילון המילים מלאות הפאתוס ונציץ אל העולם, נראה את האמת. והנה כמה דוגמאות אקראיות מהשבוע בלבד: "לא משנה איך נסיים את המערכה בלבנון או באיראן, הפסדנו עיר בישראל", צעק מדם ליבו אביחי שטרן, ראש עיריית קריית-שמונה, "אם יש לי 4,700 דירות בלי מיגון תקני ובלי מיגון בכלל, איזה ניצחון זה?... אני קם כל בוקר ומרגיש שמדינת ישראל נלחמת בי, לא בחיזבאללה ולא באיראן, בי!"
שום סופרלטיב לא יטשטש את העובדה שהחזית הצפונית מופקרת – לא רק במיגון, אלא גם במערכת הבריאות, הרווחה והחינוך. דברים דומים אמר בדמעות איתן דוידי, יו"ר מושב מרגליות, לאחר שתושבת הקיבוץ נהרגה מטיל: "גמרתם את יישובי הגדר. בלתי אפשרי כבר! אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, אבל אין מדינה אחרינו! בשביל להצליח צריך מדינה. במקום חתונה – הלוויה!"
קצין מודיעין שמוצב כעת בלבנון מתאר את אותה מציאות בדיוק, רק מעיני המילואימניקים: "אני לא רואה בית. מקושש אנשים מהיקב ומהגורן כדי שהחיילים שלי יוכלו לפגוש את המשפחה. אנשים בני 40 שעשו מאות ימי מילואים בשנתיים האחרונות, ראו איך מדלגים עליהם בקידום בעבודה, איך מפטרים אותם. המשפחה שלהם סופגת מכות שאולי לא תתאושש מהן. אבל לאף אחד אין תשובה טובה עבורם חוץ מ'יש מצב שנצטרך אתכם שוב עוד חצי שנה'", הוא כותב לי בשעת לילה מאוחרת, והשיחה הזו מגיעה משבר עמוק.
עוד הוא ממשיך לתאר: "חברים שלי לא מבינים למה אנחנו לא כובשים את השטח עד הליטני, מעיפים את האוכלוסייה ומנקים הכל. הם לא יודעים שהאנשים שלי מפורקים, שכל הדבר הזה מוחזק יחד בסלוטייפ. אמרו לי: שנתיים שיחקתם בשלב הבתים, עכשיו אתם בגמר, אתה לא מתרגש? איך אני מסביר להם שזה לא גמר ולא נעליים. זה הכי שובר אותי, להחזיק את האנשים שלי בידיעה שכלום לא נגמר וכלום לא משתנה ברמת המדיניות".
*
מה האלטרנטיבה? השאלה הזו היא עוד ביטוי בלתי נסבל שנכנס לחיינו. כל ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, מושתקת באמירה הקצרה הזו. ובכן, יש אלטרנטיבה: הנהגה שמסוגלת להתעלות אל גודל השעה – גם בדיבור וגם במעשה. ראשית: לומר אמת. זו מערכה ארוכה, ישראל נכנסת לשנים של חוסר ודאות ונלחמת על ביטחונה בזירה מסובכת ומרובת אינטרסים. התגייסותם של האזרחים בכל המישורים היא תנאי הכרחי, ובאמת רק יחד ננצח. כולם יחד. בלי הפרד ומשול. ולכן, המנהיגות צריכה לגבות את הדרישה מאזרחיה בכך שתשמש דוגמה בעצמה.
ובמעשים? לדאוג למתווה גיוס רלוונטי, לבנות תקציב אחראי, להזרים משאבים ליישובי הגבול, ולא פחות חשוב – לעבוד קשה על מנת להגביר אמון. אם חצי מדינה בתחושה של נס והחצי השני בתחושת רמייה, כנראה שאין דרך אחרת.
