השנים האחרונות העניקו לנו אין-ספור רגעים סוריאליסטיים לחלוטין. אחד נוסף כזה התרחש בראיון אקראי שקיימו כתבי השטח של תאגיד השידור בזירת פגיעת הטיל האיראני בערד. שני אחים ערבים, מחמוד וממדוך, תיארו איך הפרו מעצר בית על מנת להעניק עזרה ראשונה לפצועים. הם סיפרו בהתרגשות איך מעדו בתוך ההריסות על מנת להציל ילדים וסייעו למד"א ולהורים המבוהלים. את הראיון הם סיימו במשפט המונומנטלי: "עכשיו, ברוך ה', נחזור למעצר בית".
הרגע הטלוויזיוני הזה מספר מיליון סיפורים בו-זמנית. סיפורים תרבותיים ואנושיים שלא מתכנסים לשום דבר קוהרנטי. הסרטון הזה הוא גם שיקוף אותנטי של החיים בנגב. בתוך מציאות קשה של פשיעה ופערים, יש שם גם סולידריות נדירה של מי שחיים יחד לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוקף המציאות. כך, מיד לאחר הפגיעה בדימונה, פירסם נאיף אבו-עראר, ראש מועצת ערערה, את הפוסט הבא: "אבקש מכל הרופאים והאחיות מערערה בנגב והסביבה להגיע מיד ובמהירות לעזרת שכנינו בדימונה וערד, לאזורי האירועים הטרגיים שקרו שם. בבקשה מכם". הפוסט קיבל בתוך דקות עשרות רבות של תגובות. לא תגובות נאצה, לא שמחה לאיד ולא זלזול, אלא תגובות שכל כולן הודיה והצעות נוספות לעזרה. תושבי היישובים הבדואיים הציעו את בתיהם, אירוח ועזרה בשינוע תוך פרסום מספרי טלפון, והתושבים היהודים הודו מעומק הלב על המחווה. בתוך המרחב הרעיל של הרשתות החברתיות נוצרה פתאום בועה של חסד ואנושיות, מרחב מוגן מפני שנאה וגזענות שיש בו הצעה לאפשרות קיום אחרת. כתף אל כתף.
אחרי הפגיעות הקשות הללו הגיע מטח גם אל הכפרים הבדואים. בכפר אל סרה נפצע קשה רופא בביתו בזמן שאחז את בנו התינוק. הוא בדיוק הגיע ממשמרת בבית החולים סורוקה. כאדם, הוא יצא להציל חיים בעבודתו. כאזרח – חייו לא שווים מספיק בשביל הגנה ראויה. בישובים הלא מוכרים בנגב חסרים למעלה מ-15,000 מיגוניות וממ"דים. בחלק גדול מהכפרים אפילו צופרים אין. רק גורל. שריקת הטיל היא ההתראה היחידה.
המצב הקשה בנגב מבחינת הזנחה, היעדר תשתיות ראויות ופשיעה מחייב טיפול מדינתי, ושום יוזמה אזרחית לא תוכל למלא את הוואקום הזה. אבל אותו מרחב בדיוק יכול גם להפוך לבשורה בזכות ההון האנושי. הדרום, כמו הצפון, רחוקים מעין ולב – ולכן סובלים מאפליה מובנית, אבל בהגדרה הם המקומות המגוונים ביותר בישראל. ורקמת החיים הזו לא נשענת על תפיסות עולם ואידיאולוגיות גדולות, אלא על שכנות טובה, אזרחות ושותפות. ראינו את הסולידריות הזו בשיאה ב-7 באוקטובר ומיד אחריו באופן שחוצה את כל האוכלוסיות והמגזרים, וביכולתה של אותה סולידריות להתחדש גם בימינו, למרות המאמץ הגדול להעמיק את השסעים.
