נתניהו עדיין יכול לשווק את המלחמה כהישג: הוא הצליח לגייס את אמריקה למלחמה שהיא קודם כל אינטרס ישראלי – משהו שספק גדול אם היה קורה עם נשיא אחר וראש ממשלה אחר – והוא החליש את היכולות ההתקפיות של איראן ושל חיזבאללה. ניצחון אין כאן; רווח זמן יש. מלחמת סיני ב-1956, המלחמה הקודמת שבה חברה ישראל לכוחות זרים, הסתיימה לאחר שארצות-הברית כפתה על ישראל לסגת עד המטר האחרון – אבל הרווחנו 11 שנה של שקט יחסי. הזמן נוצל היטב, להתעצמות צבאית, כלכלית וחברתית, אף שלא תמיד הדברים נראו כך. אין תהילה בתקופות של הפוגה, אבל תחת מנהיגות אחראית, משרתת, יש בהן תועלת.
הצבת שינוי המשטר באיראן בראש המטרות של ישראל הייתה טעות קלאסית של נתניהו: לא כל מה שנשמע טוב במונולוג מול המצלמה, הוא יעד נכון למדינה במלחמה. הפלת משטר האייתוללות הייתה חלומו הגדול של אורי לוברני המנוח, סוכן חשאי רב-קסם, האיש שלנו באיראן, באתיופיה, בלבנון ובעשרות מבצעים חשאיים. לוברני טען שאם ייתנו לו 20 מיליון דולר, 30 מיליון דולר, הוא יחולל מהפכה באיראן. מתנגדי המשטר ממתינים לאות. ראשי הממשלה שכיהן תחתיהם חיבקו אותו ושלחו אותו למשימות אחרות: הם ידעו להבחין בין חלום למציאות. נתניהו נשבה בחלומו.
המלחמה הייתה כלי לשינוי המשטר במקום אחר – בישראל. ההתמודדות עם נזקי המלחמה תהיה פשוטה יחסית: התרגלנו. את נזקי ההפיכה המשטרית יהיה הרבה יותר מסובך לתקן. הנזק הקשה ביותר לתיקון יהיה בשטח, בגדה המערבית. על כך בהמשך.
מן הראוי לרשום הערת אזהרה על חזית נוספת: לבנון. המלחמה בחיזבאללה נכונה ומוצדקת; התוכנית הבסיסית של הצבא סבירה; הירי על היישובים בצפון בלתי נסבל, בעיקר לנוכח הציפיות הבלתי ריאליות שטיפחה הממשלה בתום הסבב הקודם.
אבל הדינמיקה מסוכנת: היא מאיימת להפוך את דרום לבנון לעזה: שטח ענק, ריק מתושבים, כלבים משוטטים בין עיי החורבות ומחפשים גופות, מיליון לבנונים או יותר, מהדרום ומהדאחייה, פליטים בארצם. D9 כחזון; שממה כאסטרטגיה.
השינוי והסיכוי
גנרל סטנלי מק'קריסטל היה מפקד הכוחות המיוחדים של צבא ארצות-הברית ומפקד צבא המשלוח האמריקאי באפגניסטן. חייליו העריצו אותו, גם מפקדיו, עד שכמה ציטוטים מביכים, על הנשיא אובמה ועל סגנו ביידן, שיוחסו לו בכתבה עיתונאית, הביאו להדחתו. השבוע הוא התראיין ב"ניו יורק טיימס" על המלחמה האמריקאית-ישראלית באיראן. אם לאלופי המטה הכללי יש כמה דקות פנויות בין דיון לדיון, כדאי להם לקרוא את דבריו. ייתכן שהקריאה תדליק אצלם כמה נורות אזהרה.
חמש שנים נלחם מק'קריסטל נגד המיליציות של איראן בעיראק. אנחנו לא מבינים את האויב – זה הלקח שלמד. "קודם כל", אמר, "לא בטוח שההתנגדות למשטר באיראן משמעותית. ראינו את מתנגדי המשטר ב-2009. הם יצאו לרחובות והוכו ונכנעו. כשיצאו שוב לרחובות, לפני חודשים אחדים, אלפים מהם נרצחו, אבל לא יכולתי לזהות מנהיג למחאה; לא שמעתי על החזית לשחרור איראן. נכון שהבן של השאה מנסה לגייס תמיכה, אבל אני לא חושב שהוא חלופה לגיטימית. אני לא חושב שאנחנו יכולים באמת לחשב את עוצמת התשוקה של העם האיראני לשינוי.
"וכמובן, מלחמה גורמת לעיתים קרובות לאנשים להתכנס סביב ממשלתם. כמו שאני, עם כל ההסתייגויות שלי מהממשל האמריקאי הנוכחי, רוצה שאמריקה תנצח, ייתכן שיש איראנים שרוצים שארצם תנצח.
"יש שלושה פיתויים גדולים שאורבים לכל ממשל וממסד צבאיים אמריקאיים. הראשון הוא הרעיון של פעולה חשאית. נשיא חדש מגיע לבית הלבן, וקהילת המודיעין אומרת לו, 'אנחנו יכולים לחולל שינוי, והוא יהיה חשאי. אף אחד לא יידע מי עשה את זה, והתוצאה תהיה נהדרת'. הפיתוי גדול, כי זה נראה כמו פתרון קל לבעיה מסובכת. הניסיון שלי מלמד שזה אף פעם לא נשאר חשאי, ורק לעיתים נדירות זה עובד.
"הפיתוי השני הוא הפעולה החשאית הכירורגית. ההתלהבות מתוצאות הפשיטה בוונצואלה הגבירה אותו. אני טוען שבאותו לילה הפגנו יכולת יוצאת מהכלל, אבל לא הרבה באמת השתנה.
"הפיתוי השלישי הוא הכוח האווירי. כולנו אוהבים כוח אווירי. במלחמת העולם השנייה אימצנו את התיאוריה שהפצצה מהאוויר יכולה להכריע. הכוח האווירי תורם הרבה מאוד למלחמה, אבל הוא לעולם לא דומיננטי. במלחמת וייטנאם אימצנו אסטרטגיה שאמרה: אנחנו נגביר את הלחץ מהאוויר עד לנקודה שבה האויב יהיה מוכן להיכנע. לא הבנו שלמשטר בצפון וייטנאם אין נקודה כזאת. אין סימטריה בינינו לבינם. כך נכנסנו ב-2003 למלחמה בעיראק ונתקענו בה עשר שנים.
"אני חושב שבמלחמה באיראן נשבינו באותו פיתוי – אנחנו חושבים שאם נפציץ מטרות מפתח, נייצר את התוצאה שאנחנו חותרים אליה. אבל התוצאה היא בראש של האנשים. אתה לא תגיע לתוצאה אלא אם תהרוג את כולם. איראן היא מדינה שיש לה יכולת יוצאת דופן להכיל הפצצות".
מתבקש להוסיף כאן הערה היסטורית שלא עלתה בראיון: מחקרים שעשה חיל האוויר האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה הוכיחו שלהפצצות מהאוויר היה אפקט הפוך – הן גרמו לאוכלוסייה בגרמניה לדבוק במשטר. והנה, אותם מומחים שערכו את המחקרים שודרגו והפכו במלחמת וייטנאם לבכירי היועצים של הנשיא. למרות הלקח שלמדו, הם חזרו להסתמך על הכוח האווירי. הפיתוי היה גדול, כי בהפצצות מהאוויר התהילה גדולה, ואין כמעט נופלים מכוחותינו.
אבל אולי המלחמה הזאת שונה, אמר המראיין. היכולות הצבאיות של ארצות-הברית וישראל אחרות לגמרי.
"אני אוהב את המשפט הזה", אמר הגנרל, "'הפעם זה שונה'. היכולות באמת השתנו, אבל אני לא רואה איך השינוי הזה יכול להכריע. במלחמה באפגניסטן חשבנו שאנשים על הקרקע יעריכו את היכולות הצבאיות המדהימות שלנו. מצאנו שהם זילזלו בהן. הם אמרו, אם האמריקאים לא מוכנים לרדת לקרקע, הם נחותים מאיתנו מבחינה מוסרית.
"הרגנו את אביו של המנהיג העליון הנוכחי ואת אשתו. חשבנו, זה יגרום לו לגלות גמישות במשא ומתן. זה הפוך מהניסיון שלי במלחמה באל-קאעידה".
מדוע, שאל המראיין, קשה כל כך להבטיח שמצרי הורמוז יהיו פתוחים לשיט?
"כן", השיב מק'קריסטל, "זאת משימה קשה. זה כמו הלקח שלמדנו בעיראק. יכולנו די בקלות להפציץ את עיראק; יכולנו אפילו לכבוש את בגדד בקלות יחסית. יכולנו להיפטר מהממשלה ששלטה שם. אבל מהרגע שרצינו לשנות את המציאות על הקרקע, מי באמת שולט בדברים, ירדנו מגובה של 30 אלף רגל לגובה של שני רגל, אותו גובה של היריב שלנו. כשאנשים מדברים איתי על המלחמה הנוכחית באיראן, אני אומר להם, אם אתם מרוצים מהמלחמה, תיהנו מהחלק הראשון: זה החלק הכי טוב. כל מה שיקרה אחר כך יהיה הרבה יותר קשה, כי נצטרך לטפל בהם בגובה שלהם.
"אשר למצרי הורמוז, האיראנים לא חייבים לירות בספינות מלחמה אמריקאיות. די בכך שיירו במכלית אחת או באוניית מטען אחת פעם בשבוע. זה ישתק את תנועת הספינות".
איך תשפיע המלחמה על מעמד אמריקה בעולם, שאל המראיין.
"הנשיא טראמפ יצא מתוך הנחה שהעולם מנצל את אמריקה לרעה", אמר. "הוא החליט לאתגר את הנורמות, להחליש את המוסדות הבינלאומיים. הוא האמין שבכך יחזק את הכלב היחיד שיישאר בשכונה – והכלב הזה יהיה אנחנו.
"לדעתי, זה לא היה נכון. אנחנו לא עד כדי כך חזקים. הוא איים על קנדה; איים על גרינלנד. מכיוון שלא הייתה פעולה צבאית, לא היה מחיר. לאחר החטיפה של מדורו בוונצואלה טראמפ חשב שהוא יכול הכל. בנוסף, הייתה ישראל.
"7 באוקטובר והמלחמה בעזה יצרו בישראל דינמיקה בדחיפת נתניהו, שאומרת: חייבים להרחיב את ביטחון ישראל, להרחיב את עוצמתה הצבאית של ישראל, חייבים להיפטר מהמפלצת הנוראה, מאיראן. טראמפ אהב לשמוע, ונתפס ברשת".
לישראל, אמר המראיין, יש אויבים אמיתיים שמאיימים על קיומה, ואין לה יכולת להשמיד אותם. זאת דילמה אסטרטגית רצינית.
"זה נכון", אמר מק'קריסטל. "אני רואה אותה בגדה המערבית: ההתנגדות שעוררת בכל מה שעשית בעבר, שבה ורודפת אותך.
"מלחמות הן לפעמים הכרח, אבל שום מלחמה לא נקייה וצחה, ושום מלחמה לא מניבה את התוצאה שרצינו. לפעמים המצב טוב יותר משהיה לפני המלחמה – לא הרבה יותר טוב".
השמאל האחר
חלחול היא הגבוהה בערי הגדה, 1,020 מטר מעל פני הים. שלשום, יום רביעי, הגשם התחדש בארבע אחרי הצהריים. הוא ירד ללא הפוגה, במנות קטנות. מחסומי הברזל הצהובים, שהצבא התקין בכל הכבישים שמובילים החוצה, הבהיקו ממים. מיניבוס שנשכר במזרח ירושלים הביא חבורה של צעירים עד למחסום. משם המשיכו ברגל. כ-50 פלסטינים – נשים, גברים וילדים – המתינו להם בהמשך הדרך. הגברים לחצו ידיים בעוז. פה ושם נרשמו חיבוקים.
הבאים שייכים למה שמכונה "השמאל האמוני". לכאורה, סתירה: מי שמאמין, מרחיק את השמאל; מי שבשמאל, מרחיק את הדת. אבל בתהליכים המרתקים שעוברים על הציונים הדתיים רק טבעי שיקומו זרמים כאלה. "הכל מתחיל במערכת חינוך", אומר רועי קלייטמן. "בדור ההורים שלנו, המוכשרים הלכו למקצועות חופשיים, לעריכת דין, לראיית חשבון, להייטק. מי הלך להוראה? החרד"לים. הם המורים, המחנכים. הצעירים שמושפעים מהם עוברים תהליך של הקצנה. הם תומכים בבן גביר, בסמוטריץ'. התהליך החריף מאוד לאחר 7 באוקטובר. ויש מי שהחליט לבחור בדרך ההפוכה".
לכך צריך להוסיף את תחושת השליחות שמפעמת במגזר הציוני-דתי. השתתפות הבולטת של בני המגזר במלחמה, גם בקרב הנופלים, העמיקה את התחושה. כמו חברי הקיבוצים בשעתם, הם משוכנעים שגורל המדינה בידיהם.
קלייטמן נולד בירושלים וגדל בגבעת-שמואל. ההורים שייכים למרכז, מתונים בהשקפתם הדתית, מתונים בהשקפתם המדינית. בבחירות האחרונות הצביעו גנץ, לא סמוטריץ'. אף על פי כן, שלחו אותו לעזרא – תנועת נוער חרד"לית. הוא התחנך בישיבת הר עציון, הישיבה של הרב עמיטל המנוח. במונחים המקובלים במגזר היא נחשבת לשמאלנית.
הוא מנהל את מדרשת השמאל האמוני, מוסד שקם לפני שלוש שנים, אבל עדיין אין לו בית. בעבר הוא וחבריו פעלו בבקעת הירדן: הם ניסו להגן על קהילת הרועים בראס עין אל-עוג'ה, כפר בן 1,000 נפש, מלחץ של מתנחלים, תושבי שלוש החוות שקמו באזור. הם נכשלו. העדרים נגנבו או נמכרו. התושבים התפזרו. רובם גרים במחנה פליטים ליד יריחו.
"סיפור קהילות הרועים בבקעה נגמר", אמר קלייטמן. "עכשיו מתחיל סיפור גוש עציון".
עלינו על גבעה שמשקיפה על הגוש. הנוף השתנה בשנתיים האחרונות: בראש כל הר הוקמה חווה, שמתחילה כמאחז בלתי חוקי, בחסות הצבא, והופכת בהדרגה ליישוב מוכר. השמות מלמדים על יצירתיות: מעלה חלחול, מרום יהודה, גפן עמי, כרם חממי. "לצד החוות יש גבעות", אמר קלייטמן. "אלה מאחזים שהצבא לא תומך בהם בהתחלה. אחר כך הם הופכים לחוות".
גורמים בצה"ל מסבירים איך זה עובד: בחסות משרד הביטחון קמה חווה. ברגע שהיא קמה, נוצר חיכוך עם החקלאים שמעבדים את האדמות שלהם בסמוך. אם אין חיכוך, יוצרים חיכוך. המח"ט המרחבי מוטרד: ביטחון המתיישבים מדאיג אותו. הוא חוסם את הדרך לשדות, למטעים. החקלאים מאבדים את פרנסתם ונדחקים לשטח A, לערים הפלסטיניות.
"אתה תראה", הבטיח קלייטמן.
כשהם פה, אין בלגן
חלחול היא מלכת הכרמים של הגדה: הבציר מאחר לאוקטובר-נובמבר, הענבים מתוקים וגדולים. עכשיו הזמן לגיזום: הגברים, חמושים במזמרות, גודעים את הזמורות. הנשים אוספות ועורמות אותן על הדרך.
מהמיניבוס ירדו כ-20 צעירים, רובם בנות. חלק מהבנים חבשו כיפות. בראש הטור צעדה אפרת רובינהוף, צעירה עזת-מבט. הפלסטינים קיבלו אותה כבת בית. היא הורתה לבאים להתפצל לחמישה ראשים: כל קבוצה קיבלה כרם לשמור עליו. "אנחנו לא צריכים שיעבדו", אמר עיסאם אבו-עסבה. "מספיק שהם פה".
הלכנו מזרחה. הדרך, עפר מצופה בחומר מחצבות, הייתה מוצפת. הגשם הכה בפנים. "לא טוב לעשות גיזום בגשם", אמר אבו-עסבה. "לא טוב לגפנים, לא טוב לאדמה. אנחנו אף פעם לא עושים את זה, רק בגלל שבאתם".
מה, הכל הצגה? שאלתי.
"לא", אמר. "בלי הגנה אנחנו לא יכולים לעבוד. כשהם פה, אין בלגן".
הלכנו עד קצה החלקות שלו, עמוק מזרחה. מרבד של פרחים, סגולים, כחולים, צהובים, ועשבי בר ירוקים, רעננים, מילא את התלמים בין הגפנים. "בימים רגילים לא תראה כאן מטר אחד ירוק", אמר. "הכל חום, מהאדמה. אבל עכשיו לא נותנים לנו לחרוש".
המחסומים של הצבא מונעים מהחקלאים להכניס טרקטורים לשטח. הם לא יכולים לנטוע גפנים חדשות בכרם שעבר זמנו. הטבע צומח פרא.
אבו-עסבה היה בעלים של מסעדה בשוק מחנה יהודה. "אני אדם דתי", הוא אומר. "אללה אמר לי, תחיה עם כל האנשים, אל תפריד. הילדים שלי אותו הדבר.
"אני בוכה על הדמוקרטיה שמתה, על הערבים ועל היהודים שבורחים מכאן. המצב חרטא: לא מתאים להם לחיות כאן יותר".
שלושה נערים רכובים על טרקטורון ירדו מהחווה החדשה, כרם חממי, אל הדרך. "עופו מפה", צעקו לשלושת הפלסטינים שעבדו בגיזום. היו שם כמה ילדים. הם החזירו צעקות. המבוגרים הרגיעו אותם. נוכחות היהודים מנעה מכות.
הנערים הזעיקו מבוגר מהחווה. מה קורה כאן, שאלתי אותו. "אנרכיסטים מנסים לאתגר את צה"ל", אמר לי. הוא האמין במה שאמר: כל צד קורא כאן לצד השני "אנרכיסטים" ובטוח שהוא צודק.
ג'יפ מהחטיבה, ובו שלושה חיילים וקצין, ירד לדרך. החיילים היו רעולי פנים. הקצין גלוי. הוא ניסה לשכנע את הפלסטינים ואת שומריהם היהודים ללכת. "אנחנו לא מחפשים צרות", אמר לקצין מוחמד שעבאן, שרוב הכרמים בשטח שייכים לו. היה משהו אבסורדי, כמעט מגוחך, בתקרית המתפתחת, בתוך שלולית ענקית, בגשם, אי שם בגדה, באמצע מלחמה.
חמישה כלי רכב הגיחו במהירות במורד הדרך, נושאים עליהם מחלקה שלמה של מג"ב, שוטרים ושוטרות. "כולם יכולים ללכת", אמר הסגן מהחטיבה. "אסור לכם ללכת", אמר הפקד ממג"ב. הוא התעקש לערוך לכולם מסדר זיהוי.
אחד-אחד התייצבו האנשים, ערבים ויהודים, הציגו תעודות, דיקלמו מספרי זיהוי. הפקד חזר על המספרים לאט-לאט למישהו עלום בטלפון. "זה בכוונה", הסביר לי אחד הבאים. "הם מושכים זמן כדי להתיש אותנו. שלא נבוא שוב".
הקבוצה הלכה לבית בחלחול, לשתות תה ביחד, לאכול ולשיר. ביום ראשון ישובו לשם, למשמרת נוספת.
