קצת קשה לקלוט את זה, אבל מכבי ת"א היא הקבוצה החמה ביורוליג. למעשה, בעשרת המשחקים האחרונים היא הטובה ביותר במפעל, עם מאזן 2:8. ואם מסתכלים על הסגל שלה ועל מה שהיא עברה – זה מאוד מפתיע.
נתחיל בסגל: כמעט כל שחקן מוביל מגיע עם מגבלה לצד התכונות הטובות שלו. רומן סורקין – שחקן התקפה מדהים אך חלש הגנתית מול סנטרים מסיביים. תמיר בלאט – מעולה התקפית, אך לא יכול לשמור על גארד מוביל ביבשת. ג'יילן הורד – אתלטי, נע טוב בצבע, אך נמוך לעמדה, שומר מוגבל ונטול יד מבחוץ. לוני ווקר – פלופ המאה. וג'ימי קלארק, שכל כך טוב כיום, נראה לפני רגע כלא מתאים ליורוליג.
למעשה, השחקן היחיד במכבי שאפשר לומר עליו שהוא החבילה השלמה זה איפה לונדברג – אבל הדני פצוע כבר לא מעט זמן, והקבוצה עדיין משחקת טוב ומנצחת. אז מה הסוד? מכבי היא שלם שעולה בהרבה על סך חלקיו. הרבה – ממש המון.
העידן הטוב הגיע עם לונדברג. עד אז מכבי הייתה קבוצה שלא שומרת, אך נדמה שהשחקנים קיבלו השראה מאחד מטובי שחקני ההגנה ביבשת. גם השינוי הטקטי עזר: במקרים רבים בלאט כבר לא שומר על הרכזים אלא על השחקנים הפחות דומיננטיים בהתקפה, מה שמעלים את חסרונותיו. ההגנה עדיין לא החלק הבולט במכבי, אך היא כבר סבירה, לא איומה.
השינוי הגדול יותר היה בצד ההתקפי. מכבי פתחה את העונה כשהיא חושבת שהכוח העיקרי שלה נמצא בקו האחורי: "שילמנו הרבה כסף ללוני ווקר, נבסס הכל עליו וזה יעבוד". אבל ווקר הוא נפילה גדולה – יוצר נזקים, ונוכחותו גם מדרדרת את קלארק (שהפרטנר הטוב ביותר שלו כרגע הוא ג'ון דיברתולומאו, שצריך לקבל מקום בחמישייה עד חזרתו של לונדברג).
למזלה של מכבי, ווקר נפצע בשלב מסוים, ואז הקבוצה גילתה את כוחותיה האמיתיים. ראשית, מדובר בקבוצה שהקו הקדמי שלה הוא זה שמנצח משחקים: הגיוון של רומן סורקין, ריבאונד ההתקפה של אושיי בריסט, הזריזות של גור לביא (שנפצע בינתיים) והורד, האגרסיביות והיד הטובה של סנטוס, השכל והגודל של ליף (עד הפציעה) וזאק הנקינס – כולם מספקים יתרונות שהופכים את הקבוצה לכזו שטובה יותר לפעמים מיריבות שעדיפות על הנייר. וכשמכבי החלה לשחק פנימה במקום להסתמך על ווקר ועל זריקות מבחוץ, חל שיפור עצום.
"הבולדווין האמיתי"
גם קלארק השתנה לחלוטין. ליד לונדברג, הוא הבין מה עליו לעשות. הקבוצה שחשבה שווקר הוא "הווייד בולדווין החדש" גילתה שהאיש הוא בעצם קלארק. וכך נוצרו שתי שיטות משחק משלימות: במשחק עומד – מתבססים על הגבוהים; אם לקו הקדמי אין יתרון – קלארק חודר פנימה באגרסיביות, קולע וסוחט עבירות. מול דובאי השיטה הראשונה נכשלה. קלארק, מוקף במחליפים, העלה את קצב המשחק והביא ניצחון.
לסיכום: דווקא בשלב שבו נראה היה שאין מה לעשות בעונה הזאת, כשרבים תהו אם קטש לא צריך ללכת, מכבי קמה מהקרשים. נכון, הייתה ההחתמה המעולה של לונדברג, אך יש גם כמות עצומה של פציעות – והיא לא נשברת מכלום. זה ההבדל הגדול בינה לבין קבוצות כמו אלבה ברלין או וילרבאן, שמאפשרות לעצמן להפוך לבדיחה. ספק אם מאמן שלא גדל במועדון היה מצליח להוביל מהפך כזה. זה כנראה המכביזם – שזר, כמוני למשל, לעולם לא יבין.
