ברביעי בערב נסב לשולחן הסדר. אבל השנה, כפי שקרה לנו כבר בתקופת הקורונה, רבים מאיתנו נדרשים להתמודד עם הדילמה, איפה נהיה ועם מי. האם נרשה לבני המשפחה לנסוע בכבישים המועדים לנפילות של רסיסי הטילים שחלילה ינחתו על ראשיהם. זאת מציאות מטורפת, חשבתי.
בין הריצות לממ"ד ולמציאת מחסה במקלטים בעיר, נזכרתי ביגאל הורביץ שנדרש בשעתו להציל את כלכלת ישראל ברקע אינפלציה של מאות אחוזים: "מטורפים, רדו מהגג", הוא זעק מול הממשלה שדרשה עוד ועוד כספים לטובת הבוחרים. ועכשיו, כשכולנו מחכים לטראמפ, מותר לשאול את נתניהו וחבורתו, למה אתם ממשיכים להטריף מדינה בלי להעניק לה סיכוי להמשך החיים. מטורפים רדו כבר מהגג. אחרי מלחמה של יותר משנתיים וחצי, די מספיק.
בינתיים, כל אחד והחלטותיו. ואני, שוב נזכרתי בהחלטה של הרבי מלובביץ' שלאחר מות רעייתו נשאר בליל הסדר לבדו וסרב להיענות להפצרות עוזריו לקיים את סעודת החג במחיצתם. מקורביו הסבירו שהרבי לימד אותם עיקרון עמוק: אם אדם לא יודע להיות לבד הוא גם לא יידע להיות עם אנשים.
חג שמח, למרות הכל.
קרל פון קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אמר ש"אף אדם, או ליתר דיוק אף אדם שנוהג בהיגיון, לא פותח במלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם כל מה הוא מתכוון להשיג באמצעותה, ואיך בדעתו לנהל אותה". למה מתכוונים קובעי המדיניות אצלנו כשמעלים שלוש אוגדות ללבנון מתוך כוונה לייצר אזורי ביטחון למען שמירה על יישובי הצפון. הם לא זוכרים שנסוגנו מלבנון אחרי 18 שנים של הקזת דם. מה אנחנו עושים באיראן, מה הן המטרות. התשובות המתחלפות תדיר של נתניהו וחבורתו מוכיחות שלמעשה ההכרעות לגבי גורלנו מתקבלות בארה"ב על ידי מנהיג ששיקול דעתו נובע מתחומים שגובלים בטירוף הדעת.
יש שופטים באמריקה, כך חשבתי אחרי שקראתי את החלטת השופט פול פרידמן שביטל את ההגבלות שהטיל הפנטגון על העיתונאים שלא נראו לשר המלחמה ולנשיא טראמפ, ומנע מהם את אישורי הכניסה לפנטגון. "פתיחות ושקיפות מאפשרות לציבור לדעת מה ממשלתו עושה בזמני שלום וחשוב מכך בזמני מלחמה וטלטלה", פסק השופט.
חנה סנש יצאה למסע הרואי ב-1944 עם חברים אחדים במטרה להציל את יהודי הונגריה ולהילחם בנאצים. ב"לחפש בן אדם", הספר מכמיר הלב שכתב מתי פרידמן, הוא מתאר את המסע, את הכישלון ואת ההוצאה להורג של סנש .
"אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך", היא כתבה על פתק שקיבלה מהשומרים שעמדו לירות בה, "אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי. הרי אין כמוך מבינה שמילים לא נחוצות כאן. באהבה גדולה, בתך".
אחד מחברי הקבוצה הנעלה הזאת אמר, "כבר שנים שאנו מברכים על כל יום שעובר ומתכננים תחבולות, כדי לקרב אחד ועוד אחד בצעד אחר צעד לארץ ישראל... ופתאום קמים כמה 'גיבורים', מתיישבים במטוס וקופצים אל תוך הקבר הפתוח".
קראו את הספר ותתעודדו נוכח ביטויי החרפה שמאכילים אותנו בזמנים האלה.
בית ספר, סוף שנת אי-הלימודים. אלי אליהו, מהמשוררים האהובים עליי, כתב בשיר "בשערי בית הספר" כך:
"עוֹד מְעַט גַּם עַל גַּבֵּךְ יוּטַל יַלְקוּט הַכְּזָבִים הַכְּבֵדִים (אִישׁ לֹא חַס עַל כִּתְפֵי הַיְּלָדִים). הַמִּסְדְּרוֹנוֹת יִהְיוּ אֲרֻכִּים וּסְבוּכִים וּדְלָתוֹת הַנֶּפֶשׁ יִפָּתְחוּ וְיִסָּגְרוּ בְּלִי הֶרֶף. מַבְּטֵי הַמּוֹרִים יְלַמְּדוּ אוֹתָךְ כִּי הֵם רוֹאִים בָּךְ אֶת יַלְדוּתָם שֶׁנִּמְחֲקָה מִכָּל הַסְּפָרִים. הַדְּבָרִים הַנְּכוֹנִים לְעוֹלָם לֹא יִכָּתְבוּ עַל הַלּוּחַ (מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת יִסְתַּחְרֵר הָעוֹלָם כְּעָלֶה בָּרוּחַ). הַחוֹלְמִים תָּמִיד יֵשְׁבוּ בַּסַּפְסָלִים הָאַחֲרוֹנִים. בַּהַפְסָקוֹת תְּגַלִּי שֶׁהַחַיִּים הֵם נֻסְחָה עִם הַרְבֵּה נֶעֱלָמִים".
ועוד תראו, משרד החינוך יבטל גם את לימודי הספרות. לא צריך, הם יאמרו שם.
